הצרכניה של פרדס-חנה הוקמה בשנת 1930. יעקב שיפמן מספר שהצרכניה שלנו היתה אחת הראשונות שהוקמו במושבות.
הצרכניה נוסדה ונרשמה כאגודה שיתופית. שמה הרשמי: אגודה צרכנית יצרנית שיתופית בע"מ פרדס-חנה. שלושת החברים המייסדים היו: אלכסנדר גל, פנחס דנובסקי, אברהם רובינזון. כל מניה בצרכניה נרכשה ב-75 גרוש. הצטרפו אליה חברים נוספים – צרכנים ויצרנים. העובדה שהצרכניה היתה גוף רשום רשמי היתה בעלת חשיבות כאשר באו להקים את המחלבה, ועל כך – בהמשך.
גדעון חזנוב סיפר כי "בזמן הראשון לפתיחת הצרכניה עסקו בהנהלתה בהתנדבות. היא היתה פתוחה רק בשעות הערב. נסיון לא היה לעוסקים בדבר, ואני זוכר שיום אחד מכרו סרדינים משובחים וכולם קנו מהם, כיון שהיתה זאת מציאה ומחירם זול. הסתבר שכדי לקבוע את מחירם הקמעוני שקלו את הקופסה לפני פתיחתה וקבעו לפי זה את המחיר. אחרי שגמרו את מכירת הסרדינים ראו שציר הדגים (המים המלוחים בהם היו משומרים) משקלו 50% כך שהעסק נגמר בהפסד."
תחילתה ברפת של ברוזה ומשם הועברה לרפת ליד בית הוועד ברחוב 500 (כיום: רחוב הדקלים)[1]. רק שנים מספר לאחר מכן עברה למקום קבוע על דרך הבנים, ועם השנים גם נפתחו סניפים של הצרכניה ברחבי המושבה, שהלכה וגדלה. במאי 1947, למשל, פתחה האגודה סניף של הצרכניה בשכונת נווה אשר.
הצרכניה סיפקה לתושבים את כל צרכיהם לאנשים וגם לבעלי חיים, ואם חסר משהו חיכו לבואה של הרכבת שחנתה באיטונג, ולעתים רכב המנהל על גבי חמור לחדרה והשלים את החסר בשקים. יעקב שיפמן סיפר: "התושבים, חלקם היו באים עם כרכרה קטנה רתומה לחמור, ובה העמיסו שק קמח, סוכר, פח נפט, גריסים שונים, עששית למנורה שאי אפשר בלעדיה עם ערב וכו'."
המחזור השנתי של האגודה גדל מ- 2,500 לא"י בשנת 1931 ל- 14,500 לא"י בשנת 1937. בארכיון בית הראשונים קיים מסמך, אשר משייכים אותו לשנת 1938, ובו כתוב: "בשנה האחרונה, לרגלי המצב הכלכלי הקשה, ירד הפדיון בסניפים וכיום עומד לפדיון בפני הנהלת המוסד השאלה המשכת קיום הסניפים. יצרנות: לרגלי המצב הירוד בענף ההדרים בשנים האחרונות, החל חלק גדול מהחברים לטפל במשק מעורב כגון רפת, לול וירקות. המספרים דלקמן יוכיחו על הגידול המתמיד בענפים אלו." אך "המספרים דלקמן" אינם כלולים במסמך, וייתכן ואף סביר שהמסמך חובר שנתיים יותר מאוחר, כאשר מלחמת העולם השניה גרמה לעצירת יצוא ההדרים מהארץ לאירופה, ויבול גדול נקבר באדמות הפרדסים.
בסוף 1934 עלתה שאלה של קיום מסחר חופשי במושבה, היינו פתיחת חנויות פרטיות ומרכז מסחרי. הוחלט שההכרעה בשאלה זו תועבר אל התושבים ולא תוכרע על-ידי ועד המושבה. רוב התושבים שהשתתפו במשאל העם התנגדו: מתוך 373 איש 173 היו נגד, ו- 140 בעד. הוגש ערעור על-ידי קבוצת חברים על אי-חוקיות המשאל. הענין נבדק על-ידי חבר שופטים שפסל כמה קולות, כך שלמעשה נשארו 160 קולות נגד מסחר חופשי לעומת 140 בעד. תוצאות המשאל משקפות גם את התנגדותה הנחרצת של חברת פיק"א למסחר פרטי. החזון של פיק"א, החברה שיזמה, תכננה והקימה את פרדס חנה, היה שכל התושבים במושבה יהיו איכרים שפרנסתם על הפרדס. אלא שהאיכרים נצרכו לאופה, לשירות דואר, לנפח וכד', ואל הצרכים הללו נוסף הלחץ של העליה החמישית, של עולים שהגיעו בעיקר ממרכז אירופה בתגובה לעליית השלטון הנאצי בגרמניה, והם היו בדרך כלל בעלי מקצועות חופשיים, אם כי רבים מהם הפכו לחקלאים פרדסנים. ייתכן שהעיתוי שבו עלתה שאלת המסחר החופשי במושבה קשור לכך שבשנת 1934 פורסמה תכנית מתאר של פרדס חנה, ובה כבר הוקצה מרחב למסחר מקומי במקום שבו עומד היום המרכז המסחרי השוקק של המושבה.
אכן, רק בשנת 1937 החל להיבנות המרכז המסחרי שכלל מספרה, גלנטריה, איטליז, צלמניה, חנות נעלים, חנות לחומרי בנין, בתי קפה ובית מרקחת.
חיים פרידמן מספר שכאשר התעורר צורך בהקמת מחלבה, הסכים צבי פרנק, מנהל פיק"א בארץ לתת הלוואה של 400 ל"י ב-2% ריבית. הלוואה זו ניתנה לצרכניה, משום שהיא היתה גוף רשמי, וככזו יכלה גם לחתום על חוזים.
במשך השנים נפתחו במושבה חנויות מכולת, מי תחת השלט "חנות למעדנים" ומי כתוספת לחנות ירקות. הצרכניה לא יכלה לעמוד בתחרות, ומצבה הלך ורע. בגלגול האחרון ניסו לשכללה לחנות לשרות עצמי. אבל "גם מזה לא באה הצלה והיא נסגרה". האגודה הצרכנית פורקה בשנת 1962.
[1] הערת בית הראשונים: בית הוועד הוא מבנה חד קומתי בצידו המזרחי של רחוב הדקלים, על הפינה עם שביל התלמיד. לפי גירסת גדעון חזנוב "בתחילה היתה הצרכניה ברח' הראשונים. משם העבירוה לרפת אצל ברוזה. ואז הקימו את הבנין במרכז המושבה. במשך שנים היו לה גם סניפים ברח' 500 (בית ברוך מאיר) ורח' הראשונים (פפסמדי)". הבנין במרכז המושבה עמד במורד הרחוב הקרוי היום דרך הבנים, מצד דרום, בקטע שבין ככר הנשיא לככר העגלונים ("ככר השמונֶה").
מקורות המידע הם מסמכי ארכיון בית הראשונים וכן מידע בעל פה ממתנדבים ואחרים. ריכזו את המידע: מרים נטל ואירית אורן. עריכה: אירית אורן.