מחלת המלריה היתה גורם רב משקל בקביעת קצב ההתיישבות בארץ. נזקי המלריה מתועדים לאורך ההיסטוריה בהיקף של מגיפות מאיימות. קיימת סברה שהתפרצות של מגיפה אלימה באיטליה ויוון תרמה באופן משמעותי לקריסת האימפריה הרומית במאה החמישית. גם היום היקף התחלואה גדול ומאיים: ארגון הבריאות העולמי דווח על 212 מיליון מקרים חדשים ב 2015, מתוכם 42,900 מקרים הסתיימו במוות. לגבי הגורם התחלואה, מוסכם כבר שבעים שנה כי עקיצת יתושת אנופלס שנגועה בטפיל בשם פלסמודיום, גורמת להדבקה. בשל רמת נגיעות גבוהה בשבעים השנים הללו, מתוארת בעולם פעילות אנטי-מלרית נרחבת, ובתוך כך בארץ כמו במקומות אחרים, הפעילות האנטי-מלרית התמקדה במלחמה אל מול היתוש. מבט ממוקד על רצועת מישור החוף בין זכרון-יעקב לחדרה מצביע על נגיעוּת חמורה, ועל קומץ מדענים/רופאים שהביא לחיסול נקודות הדגירה של היתושים ולהכחדת המחלה באזורנו. המאמר יזכיר את שמותיהם ופועלם.
בשלב המוקדם של חקר המלריה נדרש סקר למיפוי כלל האזורים הנגועים, לימוד חומרת התחלואה ומתן תעדוף היכן נכון להתערב. מטרות אלה הושגו במלואן ע"י ד"ר ישראל קליגלר שהיה ראש היחידה למחקר מלריה במחלקת הבריאות של ממשלת המנדט בפלשתינה-א"י. בעבודת תצפית כלל ארצית שנמשכה שלוש שנים (1922-1924), הוא מִפָּה תשעה גושים גיאוגרפיים שהתאפיינו בנגיעוּת ותמותה, למטרות מעקב, הדברה וריפוי. כפי שמצוין בטבלה הלקוחה מעבודתו ומוצגת כאן, הגושים שמופו היו פתח-תקוה, עקרון, חדרה, זכרון יעקב, מרחביה, עין-חרוד, יבניאל, כנרת וראש-פינה. עבור כל גוש צוינו בטבלה שיעורי התחלואה והתמותה על בסיס עבודת שטח של סוקרים, וגם על בסיס בדיקות דם של החולים, שבוצעו במבנה הראשון של בית-החולים הדסה בירושלים. מטרת בדיקות הדם היתה לזהות טפילים לא פעילים בתוך כדוריות הדם האדומות וגם טפילים פעילים שיצאו מכדוריות הדם ומטיילים בדם לקראת פלישה לכדוריות דם אדומות חדשות.
בזירה הבעייתית באזור שנפרש מחדרה לזכרון יעקב נמצאו שלושה אבות-טיפוס של ביצות: ביצות חורף ואביב, שמייצגות הצפות נקודתיות עם תחלואה לאורך כל השנה וביצות חוף ענקיות. בעוד שהיה ניתן להגביל את הִתְרָבּוּת היתושים בוואדיות המוצפים (ביצות חורף ואביב) בכרכור ובגן-שמואל, ביצות החוף שהשתרעו על שטחים גדולים בחדרה (ברכת עטא) ובזכרון יעקב (ביצת כבארה) סווגו כקושי בלתי פתיר, וכגורם בלעדי להתפשטות המגפה (עם שיא תחלואה ראשון בקיץ – מיוני עד אוגוסט, ושיא תחלואה שני בסתיו – מסוף ספטמבר עד אמצע דצמבר). היה ברור כי נטרול ביצות החוף (ביצות עד, לא ביצות עונתיות) יצריך השקעה אדירה של משאבים וכוח עבודה מיומן: ביצת החוף בכבארה (דרומית לזכרון יעקב) היתה הגדולה ביותר שנמצאה בסמוך לבתי המגורים (מרחק של קילומטר וחצי מקו הבתים). על אף ירידה משמעותית במספר הנָשָֹׂאִים של המחלה, בצמצום מקומות ההתרבות של היתושים ובהדברת יתושים בוגרים, מספר החולים והיקף ההידבקות במחלה בשני האזורים לא פחת (1922-1923). ד"ר ישראל קליגלר הצביע על צורך לייבש עד היסוד את כל ביצות-החוף על ידי שאיבת המים וניצולם להשקיה בשדות. מכיוון שהמשאבים ליישום הפתרון לא היו זמינים, מפתיע שעיתון "דואר היום" מדווח בשלושה באוגוסט 1924, שחלה הטבה משמעותית במדדי התחלואה באזור חדרה, ושהודות להם חדרה יכולה להיחשב "לאחד המקומות הבריאים בא"י". הכתבה מסתיימת בתחזית אופטימית שעם ההתקדמות המרשימה במיגור המחלה, ניתן יהיה לצפות להעלמות מוחלטת של המלריה תוך שנים ספורות.
אנחנו לומדים שמשרד הבריאות של ממשלת הוד מלכותו היה נטול אמצעים להתמודד עם התעצמות המחלה בארץ. מעניין לגלות שבשנת 1928 פנה נציב מחוז חיפה לעבדול האדי, בעל קרקע בכרכור, ובשם משרד הבריאות הציע לו לייבש ביצת אביב נגועה שנמצאה בשטח שלו. לפי דיווח שנשמר בארכיון המדינה (תיק מספר CSI/104), עבדול האדי סרב לקבל את שירותי משרד הבריאות לייבוש הביצה (225 פאונד). המניעים שלו היו, להערכת בא כוחו של משרד הבריאות, התנגדות נחרצת להיטיב עם ההתיישבות היהודית במקום, וגם הבנה שייבוש הביצה יבטל את האפשרות לגדל ירקות לאורך השנה, ויפגע כך בפרנסת בעל המקום. הדו"ח מעלה שאלות רבות, וממחיש שמשרד הבריאות לא הצליח לשנות את המציאות גם נוכח האיום התברואתי העיקרי בכרכור. דיווח אחר של משרד הבריאות, משנת 1934 (תיק מספר 15/230), מדגים שהיקף התחלואה בכרכור עורר דאגה: בחודש יוני נרשמו 37 חולים חדשים מתוך 96 חולים חדשים שנפרשו בכל נפת הצפון. חודש לאחר מכן, ביולי, נרשמו 59 חולים חדשים מתוך 194 חולים בכל הנפה. החולים סווגו כנשאי המחלה לאחר בדיקות דם שבוצעו על ידי רופא המושבה. משרד הבריאות המנדטורי הגיע למסקנה שהסיבה לפריצת המגיפה היתה מפגע תברואתי במאהל בדוויים בוואדי עין-אסאוויר, מרחק של קילומטר וחצי מכרכור. ניכר שוב שהדו"ח שוקד לתאר את התופעה, אך עם זאת מתקשה להתמודד עם בעיות סניטציה בזמן בו משרד בריאות צריך להתגייס לעשייה.
על רקע אי-הצלחת משרד הבריאות, ההישגיות של דילול מקווי המים והכחדת היתושים נזקפת לזכות ד"ר הלל יפה, שבמהלך פעילותו הציבורית כרופא במסגרת ציבורית ופרטית הצליח לגייס משאבים, לשנות את דעת הקהל ולרתום את הברון רוטשילד להרים תרומות יעודיות בתזמון המתאים. הוא יזם נטיעה רחבת-היקף של עצי אקליפטוס מחדרה עד זכרון יעקב, מיד כשהוכחה הזיקה בין קרבת הבתים לביצות וההִדָּבְקוּת במחלה. יש תיעוד של ייבוש ביצות בחדרה, מפעל שהוצא לפועל על ידי פועלי יום שגויסו מאפריקה ע"י הברון רוטשילד לאחר מאמץ חריג של הלל יפה לשנות את גורל הישוב. מטרת פרויקט הייבוש היתה לייצר רשת תעלות לחיבור קו הביצות אל יובליו של נחל חדרה. בלי כל קשר לפרויקט ההטיה, הלל יפה דיבר על ליבו של הברון לשלוח צוותי הדברה מאירופה, כשהוכח מעל כל ספק שיתוש ה"אנופלס" שמתרבה בביצות הוא הגורם הבלעדי להעברת המחלה. הוא הפציר באיכרים לתלות רשתות על חלונות הבתים, להשתמש בכילות מעל המיטות בחדרי השינה, ואף הורה להם לנקז את המים הנקווים בחצרות הבתים. תרומתו של הלל יפה במתן פתרונות תברואתיים ובתגבור טיפול פרטני בחולים, היתה חסרת תקדים. ד"ר חיים קושנר, רופא תושב כרכור (טיפל בתושבים שלא היו חברי הסתדרות הכללית, בתלמידי בית הספר וילדי הגנים במושבה) תמך במדיניות האנטי-מלרית שהכתיב הלל יפה בחדרה, וניסה ליישם אותה כאן. בשנת 1934 הוא תבע מוועד כרכור להציף בנפט את כל נקודות הדגירה של היתושים. הוא פנה גם לתושבים והסב את תשומת לבם לנזקים בצנרת ולמקומות היקוות המים שעלולים להביא לשגשוג של יתושים בחצרות הבתים ובשטחים הציבוריים שבמושבה.
הרופא האחרון בסקירה זו הוא ד"ר פרץ יקותיאל. פרץ היה לקראת סיום לימודי הרפואה בברלין כשהיטלר עלה לשלטון. הוא עקר לאיטליה בשנת 1933, וסיים שם את לימודיו. לאחר עלייתו ארצה (1935), השתלם בבית-חולים בתל אביב ומיד נשלח לשמש רופא בקופת-חולים כללית בחדרה. במסגרת מגוריו ומילוי תפקידו בזירה של תחלואה לא מרוסנת, הוא התוודע לראשונה לנזקי המגיפה. קשר הדוק עם פרופ' גדעון מֶר (פרופ' לאפידמיולוגיה של האוניברסיטה העברית ומנהל תחנת המחקר למלריה בראש-פינה), המריץ אותו לצאת להשתלמות בבית-ספר לרפואה טרופית בליוורפול, ושנה זו שינתה את חייו. הוא גויס כרופא לצבא הבריטי, ושם לווה יחידות בריטיות, שחנו בצפון הארץ. כשיחידתו הועתקה במפתיע לאפריקה היא הוכתה קשות במלריה אלימה, והנזקים שם היו גדולים. נסיונו המצטבר של ד"ר יקותיאל במלחמה עיקשת מול היתוש הביאה למינויו לתפקיד "חוקר מלריה ראשי של פלשתינה ועבר-הירדן", ובנימוק של סכנה ממשית לבסיסי הצבא הבריטי (מחנה 80, מחנה 87 ומנחת המטוסים של חיל האוויר בעין-שמר), הוא הורה ליחידת התברואה של הצבא הבריטי (1937-1939) לייבש לאלתר את ביצות החורף והאביב הסמוכות לבסיסים הבריטיים בפרדס-חנה וכרכור, להדביר את היתושים בכל מוקדי הדגירה וכן לייבש ביצות נוספות שעד לאותו מועד היוו איום לא פתיר. ואכן, לאחר מאמץ מרוכז של חיל התברואה נחתם המאמץ לדחיקת המגיפה ברצועת החוף מחדרה לזיכרון-יעקב, והמחלה נעצרה.
המסמך משנת 1941, מתאר את עבודה של מפקח סניטרי שהיה כפוף לרופא מחוזי בחיפה ולממשל הבריטי המקומי. הרופא תבע מתושבי רחוב רוטשילד בחדרה לשמור על התברואה בגבול החלקות הפרטיות שלהם. מדיניות העישוב, וייבוש הנקודות של היקוות המים, צמצמו מאוד את התפשטות המחלה. באותה העת השימוש בכינין ובפלסמוכין כתרופות ייעודיות נגד הפלסמודיום היה מצומצם, בשל עלותו הגבוהה וזמינותן הנמוכה של התרופות בבתי המרקחת. מסתבר גם שגם וההבנה שהתרופות הללו יעילות, לא הייתה מוחלטת בקרב כל הרופאים בארץ.
כתב: גיל שלו, יוני 2016. הכתבה הופיעה לראשונה בגליון "הגפן" מה-4 ביוני 2011, ועודכנה לפי ממצאים מן הארכיון הציוני הדיגיטלי.