שכונת התימנים בפרדס-חנה

שיכון לעולי תימן בפרדס חנה – יפת תירם מספר:
נולדתי בכפר של 200 משפחות יהודים, ירדתי לעיר בגיל 13. {לא ברור מי} גידל {עוד} 5 יתומים בני גילו בעיר תעז. כל ילד יתום היה נלקח על-ידי הממשלה, לכן היתה מצווה להציל יהודים. בא שליח מארץ ישראל, יבניאלי[1], ואחר כך תימני מנחליאל[2], ישב אצלו ששה חודשים, עבד כגובה מסים וחייט. לכל יהודי היה יותר ממקצוע אחד: המקצוע הבסיסי אריג. נכנס לבית של האימאם ושם למד חייטות ומסים.
השלטונות לא גילו ענין. השליח רצה רק זוגות צעירים. יצאו מתימן ב- 1941, הגיעו לפרדס-חנה בסוף 1942. חנוכה השליח הלהיב את הצעירים להגיע עדן. התארגנו וישבו שם שבעה חודשים בחצר בית הכנסת. בלי כלום עלינו לאניה. זו היתה מלחמת העולם השניה – הצטרכנו להקיף דרך כף התקוה הטובה (אפריקה)[3].
ביום שני בבוקר התחילה לרדוף אחרינו צוללת גרמנית. ביום שבת הכניסו אותנו במצרים לחיסון נגד אבעבועות. אל מוסה על ידי איסמעיליה. כעבור חמישה ימים נסעו ברכבת. היינו כ- 4,000 איש. פיזרו אותם במושבות רעננה, קרית אתא ואבן יהודה. הגיעו לפנות ערב: אוהלי סיירים תקועים בחילפה. בלישכה הזמינו אותנו לארוחת ערב: לקרדה, חלבה, מים ולחם. אסתר יעקובוביץ, אידה של ארצ'יק, אירמה, גב' סלומון פיזרו אותנו באוהלים.
בבוקר חילקו לנו טוריות והמדריך היה יוסף אבן צור. שנה שלמה הורידו לנו כסף עבור הנסיעה באניה. הגשם נכנס מתחת המיטה כמו נחל. שלוש שורות אוהלים קרוב לכביש דרך הנדיב.
בפסח באה גב' סלומון. היא קראה לי, שידעתי עברית, ואחר כך הייתי מוכתר העדה. היא רצתה לתת לנו 1.5 לירות ואף אחד לא רצה לקחת.
החיים היו קשים מאד: קיבלנו 2 לירות לחודש. לחם עלה חצי גרוש, קילו בשר – 9 אגורות, עוף – חצי לירה. לא משנה, גדלו.
כבוש עבודה עברית – ישר לפרדסים, היו שייכים ללשכה[4]. בשנה השניה לארץ ישראל קיבלו הזמנה לקטיף. חשבו מה לעשות. לארץ ישראל היתה עבודה. החלטנו לצאת בשבת למשמרות[5]. פיזרו את התימנים בפרדסים נגד הערבים שהועסקו על-ידי הפרדסנים. היו מכות, היו מריבות אם לתת לגושרים, לשלוחות[6] או לתימנים את הפרי. היו קוטפים וקוברים[7]. כך עברו שלוש שנים.
יפת מעיד על עצמו שהוא נבחר כראש ועד {השכונה?} "עד לפני כמה חודשים, לא היתה תלונה".
השכונה הזאת היתה שטח אימונים של הבריטים, חורשת אקליפטוסים. המדריכים הבטיחו לנו שיכון. בדרק[8] קרא לי והיו בוועד המושבה ד"ר רובינזון, יעקובסון ועוד, וסיפר לי ש"רוצים לזרוק אתכם ליד הרכבת. אני התנגדתי ועליך לבוא ולדבר בשם התימנים". בו בערב היה דיון. ביקשתי רשות דיבור ואמרתי: "התייעצו עם הממונה על הבטחון[9]", והוא[10] התעקש ארבע ישיבות שלא יבנו על-ידי הרכבת. השכונה הזו היא פשרה.
בנו בית 4×6 {מטרים}: חדר ומטבח, ושירותים בחוץ. בניה נמשכה שנתיים. ארגנתי הפגנה לירושלים לסוכנות היהודית, ביום ו' בבוקר, 25 משפחות לבן גוריון. בן גוריון קרא: "מה אתה מארגן הפגנות, אחזירך לתימן!" אמרתי לו: "דבריך אלה יפורסמו עוד היום. {השארתי שם} את כל רכושי ואתה אומר לי כך?" אמר לי שנכנס לדירות ערב ראש השנה בתקיעת כף סיכמו, וכך היה. נכנסנו ללא מים וללא חשמל. פניתי לוועד המושבה, גביתי 7.5 לירות והועבר קו חשמל, תמורת עוד 7 ל"י חיבור. חלק מהיהודים לא רצו לשלם, ואחרי שראו שיש חשמל – התחברו.
אחרי שנתיים בניית הכביש בכוחות עצמנו: גביית כספים וסלילה עצמית – 25 לירות.
ד"ר רובינזון ישב איתי במועצה, רצה להכניס אותנו לאיזור א'[11].
הערבים היו איפה שהמדרשיה. הבעל היה הולך להתאמן משנת 1946 היתה שמירה. פחדתי שיקרה לו משהו בדרך הביתה[12].
בשנת 1947 קיבלתי שמירה. הייתי אחראי על האיזור – אחד עם רובה ציד, ושניים עם מקלות. אירגנו משמרת מגבעת נאה[13] עד אחרי פיק"א. עשינו גדר שלושה חוטי ברזל ערב ערב. פועל שעבד 8 שעות בחפירת בורות בא בלילה ויצא לשמירה, לא סרב ולא התלונן.
עם פיצוץ הרכבת[14] בדרק צלצל ליפת ואמר: "מי שיתקרב – תירה". הפגזים נפלו. פלוגת המחץ[15] היתה תחת בדרק.
עם פתיחת בתי חרושת תע"ל וקריסטל[16] היתה מלחמה להכניס יהודי תימני לעבודה בבית חרושת. יעבץ קרא לי ושמעתי שהוא אמר: "לא רוצה יהודי עם זקן". עד היום הפועלים עובדים שם. גם באיטונג התקבלו לעבודה.
מתימן הבאנו ספרים {הערת בית הראשונים: ראו בתמונה – ספר תורה עתיק השמור באחד מבתי הכנסת התימנים בשכונה, כפי שהוצג בסיור מטעם בית הראשונים על-ידי זכריה ספיר. עוזר על ידו: צבי אבני. צילום: אירית אורן, אוקטובר 2021.} מסורת עתיקה.
הראשונים יצאו לפנסיה, השאר – בתעשיה. בפרדסים לא נשאר אף אחד. הבנים הגיעו בכוחות עצמם להשכלה גבוהה. התא המשפחתי שמור. הצביון נשאר. בליל שבת – הצעירים לא ניתקו עצמם משירה תימנית, תפילה תימנית. שומרים על המאכלים: חילבה, ג'חנון, סחוג, מלאווח, קובאנה, לחוך – קמח שמרים, קצת מלח  – אוכלים עם מרק עם חמאה.
התימנים השתלבו טוב מאד בחברה. אין זרות עם החברה. יש משפחות שעדיין יש להן טבונים לאפיה. היתה רוח אחווה. גיבוש של העדה – המשפחה לא נשארת בודדת. קבוצות קבוצות נותנות ארוחות.
מה ישאר? התפילה תשאר, ערוב עדות יטשטש את הייחוד. בשמחות עוד נשאר הריקוד והייחוד התימני.
אימנו את הנשים.

בשנת 1942 עלו משפחות מתימן לארץ בהפלגה מעדן[1] דרך תעלת סואץ. שלושים וחמש (35) מתוכן הגיעו לפרדס-חנה. מצב בריאותם היה רע, והם הגיעו חולים ודוויים. בזמן הראשון עשו באוהלים, ואחר כך עברו לשכונת התימנים שנבנתה. (עדות חנה וגדעון חזנוב, קלסר 394 א')

ביום חמישי אחד לפנות ערב החלה, ולמחרת נמשכה, ה"הגירה" של עולי תימן מאהליהם המרופשים אשר "בצל וקרתם" בילו שנתיים בקירוב, אל בתי הקבע שהקימו עבורם. ברכב, על כתפיים ועל הראש הועברו מעט המטלטלים לבתים החדשים.
קשים היו שני החורפים, ובעיקר האחרון הגשום, בין יריעות הבד לעולים החדשים שהגיעו לכאן לפני שנתיים לאחר טלטולי הדרך המרובים.
התכווץ הלב בעוברם בגשם שוטף הזורם בין שולי היריעות הרטובות, והטף בפנים צפוף ודחוק, רועד בקור וטחב.
ופתאום – ונקודות אור הועלו על שטח הישימון. השטח שעיניך התרגלו במשך שנים לראותו בלילות כגוש אפל ואטום…
התנים פרצו ביללה מרה. שם בין התלים מאורותיהם ולהקות להקות הייתי רואה אותם לפעמים בהפציע הבוקר, חולפים בריצה. עתה ישוב מתהווה, והם – התנים – יהיו נאלצים לנדוד הלאה לישימון.
על השטח מערבית דרומית לפרדס חנה, מרחק-מה מכביש פרדס חנה-כדרה, הוקמו על-ידי הסוכנות בתים. האדמה של פיק"א הוחכרה למטרה זו. הבתים מרהיבים עין בצורתם האה, שטוחי גגות בעלי תיתורות (לא כטיפוס בתי התישבות "האלף" הנמצאים בשכונת בעלי גגות הרעפים האפורים, המטילים מצב רוח "אפור" על המסתכל בהם). כל בית[2] מיועד לשתי משפחות, לכל משפחה חדר ומטבח. ברז, קערה, אצטבאות, בור סופג. לכל בית שטח של 2.5 דונמים, המתחלק ל- 1.25 דונם למשפחה נטו.
עוד רבה כאן העבודה: יישור, חרישה, גישור, אינסטלציה למגרשים – כי לעת עתה יש חיבור מים רק לצורך הבית בלבד. בידיהם החרוצות והעמלות של משתכנים אלה לא יעבור זמן אם התנאים יאפשר להם, ושטח שומם זה של חילפה וחול יכוסה ירק, עצים וצמחים.
עם בואם לגור באהליהם דאגו להשיג שיחי פרחים, פלפלים אדומים ועוד. משתלות סביב האוהל ובמרחק-מה ממנו במסירות טיפלו בערוגות אלה, בנושאם מים בדליים ובקופסאות פח להשקותם.
ויהי רצון ותשרור ההצלחה ביניהם, ומי יתן וגם פועלי פרדס-חנה, המחכים בכליון עיניים זה שנים רבות לקורת גג שלהם, יזכו לבתים שייבנו בשטח השיכון, המצויד ומחולק ואין עדיין התחלה של בנין עליו. האם לא הגיעה עדיין השעה?
כתב: בנימין שרון.

הערות לדבריו של יפת תירם:
[1] שמואל יבנאלי (ורשבסקי; 30 באוגוסט 1889 – 14 באפריל 1961) היה איש העלייה השנייה, ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ ישראל, ממייסדי מפלגות אחדות העבודה ומפא"י. בשנת 1911 נשלח יבנאלי על ידי רופין לתימן. את חוויותיו ממהלך מסעו ליהדות תימן כינס לספרו "המסע לתימן". המקור: ויקיפדיה
[2] שכונת נחליאל בחדרה נוסדה על ידי עולי תימן על הרכס המזרחי של גבעת הכורכר בפינה הצפונית מזרחית של חדרה דאז, בסמוך לנחל חדרה. מקור: ויקיפדיה.
[3] זו עדות לא ברורה, שכן ידוע לנו – וכך משתמע גם מהמשך הדברים, שהאניה הגיעה לים התיכון דרך תעלת סואץ. גם אין שום הגיון לבחור מסלול שיקיף את אפריקה ויחצה את הים התיכון שהשתוללה בו מלחמה על פני מסלול קצר בהרבה אשר נשלט לכל אורכו בגורמים שאינם עויינים לבריטניה.
[4] הכוונה היא כנראה שהפרדסנים היו קשורים עם לשכת העבודה, והיא שהפנתה אליהם פועלים.
[5] הכוונה לקיבוץ משמרות, סמוך לפרדס-חנה.
[6] הגושרים ושלוחות הם שמות של ישובים שהוקמו על-ידי קבוצות ששהו בפרדס-חנה כהכשרות לפני עלייתן לקרקע.
[7] קוברים את הפרי משום שמלחמת העולם השניה עצרה את אפשרויות היצוא דרך הים התיכון. היה צריך לקבור את הפרי על מנת שלא יירקב על האדמה וכך יזרז הופעת מזיקים שיפגעו בפרי בשנים הבאות.
[8] יוסף בדרק היה אחד הפועלים שהתישבו בפרדס-חנה על-ידי פיק"א, והועסק כשומר במושבה.
[9] כוונתו – יוסף בדרק.
[10] יוסף בדרק
[11] המושבה מחולקת לאיזורים. השתייכות לאיזור משפיעה על גובה הארנונה וזכויות הבניה.
[12] זה משפט סתום. לא מובן מיהו הבעל, מה היה האימון ולמי יקרה משהו. ייתכן שהכוונה היא לגפירים.
[13] גבעת נאה היא גבעה קטנה שעליה הוקמה בתחילת שנות ה-30 חוות ברין, ממנה יצאו פועלים לעבד את פרדסי מגד לפני ההתישבות במגד. לאחר מכן היתה משכנו של בית הספר החקלאי עד 1936, בה עבר למשכנו הנוכחי, ולאחר מכן נמכרה לגורמים פרטיים. בשנת 1954 רכש את המקום אברהם נאה, והקים בו בית חולים לפגועי נפש, שפעל עד שנת 1973. מתוך הדברים של יפת תירם אפשר ללמוד שדבריו נמסרו לאחר 1954.
[14] הכוונה לפיגוע שביצע האצ"ל ברכבת בריטית שהובילה נשק ביולי 1947.
[15] הכוונה כנראה ל"הגנה" או ל"פלמ"ח"
[16] הכוונה לבית החרושת תבורי

הערות לשאר:
[1] עדן היתה פרוטקטורט (מדינת חסות) בשליטה בריטית באותה תקופה. יהודים מתימן התקבצו בה. אלה מהם שקיבלו סרטיפיקטים הפליגו ארצה.
[2] הכוונה היא שהבתים היו דו-משפחתיים, כך שהיה ביניהם קיר משותף.