מלים: ניצה גרוס, לפי המנגינה "היו זמנים"[1]
הן לא נשכח גם אם נרצה את בית ספרנו
שנים יפות עברו חלפו בילדותנו
צריפון קטן שמסביבו חולות זהב
המאכלס בו תלמידים זבי האף.
חדרי מורים בו לא היו וכל השאר
לא חדר אוכל לא אולם לא שום דבר
אך קומץ של מורים עם כוונה טובה
הושיטו יד הרבה תקווה ואהבה
פזמון: למרחבים, נישא באון ראשנו,
למרחבים ניתֵנָה גאוותנו,
עוד נספר בִּרְבוֹת ימים,
על הימים הראשונים,
נזכור לעד
אותן שנים
עוד נספר איך שצמחו הבנינים,
והשכונות שקמו ופרחו סביבנו,
על העולים שבאו מארצות שונות,
ונקלטו בחום כמו שחִנכו מורינו.
והחולות הפכו פתאום לגן ירק,
במסעדה כבר מלמדים בישול מרק,
ובחדר המלאכה של הבנות
כולן תופרות בעזרתן של מכונות
פזמון: למרחבים, נישא באון ראשנו…
והמורים, הן לא נוכל אותם לשכוח
הרביצו בנו התורה כמעט בכוח
כתיבה תמה היתה שעור שלא נשכחה
בצל אלון ספרי טבע חיש נפתחה.
אהבת הארץ הנוף והמולדת
בעזרתה של המנהלת המיוחדת
שלא חִסרה מתלמידיה שום דבר
היא תִּזָכֵר לעד. מה שעבר עבר
פזמון: למרחבים, נישא באון ראשנו…
[1] כנס יובל לבית הספר מרחבים – 2007