המפגש התקיים בשנת 1984 מרואיינים: פנינה יעקבי, עטרה דנובסקי, רחל הרנס, חיה פפסמדי, מיכאל שנקר, יוטה וינרב[1]
(דוברת לא ידועה:) "כאשר הבתים היו מוכנים חברת פיק"א עשתה הגרלה ולאחר מכן התיישבנו בשכונה. לא כולם הגיעו באותו יום. נכנסנו לבית בן שני חדרים, בית השימוש היה בחצר. התיישבנו משפחות וגם רווקים. חברת פיק"א אסרה אז להשכיר חדרים לדיירים, למרות שחלק מאיתנו ובעיקר הרווקים כן עשו זאת. לדוגמא, דייר שהתגורר ברפת שילם 5 גרוש בכל יום ששי, ובנוסף קיבל ארוחת ערב ביום ששי וצהרים בשבת. גידלנו עזים. לגבי אספקת בשר – היה קצב בשם מתתיאן מכרכור, והוא בא שלוש פעמים בשבוע, לוקח הזמנה. מנה בשר לאדם היתה חצי אונקיה[2]. הוא הגיע בימים ראשון, שלישי וחמישי. ירקות גידלנו כאשר היו מים. צרות היו עם המים. בֵּנו הֶרנֶס היה ממונה על התור של המים. ליד רדזֵ'בסקי היה עמוד ועליו פעמון. בנו היה יוצא בשעה חמש ומצלצל, ואז פתחו את הממטרות. בשעה שבע הוא יצא שוב וצלצל בפעמון, ואז סגרו את הממטרות. כאשר הוקצבו לנו מים, גידלנו בחצר ירקות. בעלי חיים: הוקצבו לנו שתי פרות. עשו הגרלה, והרנס ורודֶה זכו כל אחד בפרה. אחר כך גם ליתר היו פרות. קיבלנו הלוואה של 10 לי"ש לקניית רהיטים. דרכים סלולות לא היו. מסביב היה חול וגבעות של חול. כאשר נבנה בית הספר נערכו בו פעולות תרבות כמו הרצאות. היתה בעיה עם שמרטף לילדים הקטנים. את הדלתות לא נעלו באותם ימים. לפעמים השארנו את הילדים עם יהודה הורביץ, שהיה דייר בשכונה ופשוט נרדם מרוב עייפות. את הכביסה הרתיחו עם דוד שעמד על ארבע אבנים ומתחת הבעירו אש בעצים. הכביסה הרבה פעמים התלכלכה מהחול שעף ברוח החזקה. חיים וולף, השומר, הדריך את הנשים בשימוש בנשק לצורך הגנה בלבד. לשמירה יצאו רק גברים.
רחל הרנס: "בשנת 1928 פרדס חנה עוד לא היתה קיימת. נסעתי לראות את כרכור עם כרכרה של הופמן עם גדעון חזנוב ורובחה. כשעברנו את החולות עם החילפה אמר רובחה ששמע מפקיד פיק"א שבמקום זה יקום ישוב גדול, וכעבור שנה באמת התישבנו במקום. בתחילה התנאים היו קשים: מים, חשמל, רופא וחנות לא היו במקום. הלכתי לבנימינה ברגל כדי לקנות חתיכת סבון."
מיכאל שנקר: "אצלי במחסן סגל הקים את המחלבה של תנובה. ההתארגנות להתישבות היתה כזו: בסופספי היינו 20 איש ושתי בחורות. משם הלכנו לפתח את המשתלה של פרדס חנה, שהיו בה מליון שתילי הדר. בסופספי גרנו … בבנין של אחמד בק. המרחק משם למשתלה היה כקילומטר. פרדס חנה היתה אז ג'ונגל של חילפה (חילף החולות) ונקראה רביה. השפה המדוברת בשכונה היתה עברית. כל התנוקות ישנו לסירוגין באותה עריסה. כל תושבי השכונה היו עובדי חברת פיק"א, והתשכרנו בחברה כ-6 לירות לחודש. זה הספיק לקיום בצמצום. לירה אחת שילמנו מסים למועצה. היינו בשכונה 10 משפחות. הנשים נשארו בכל יום לבד, והגברים יצאו לעבוד. כדי ללדת היו נוסעים לעפולה, כי שירות מסודר במקום ובאזור עוד לא היה.בכל יום ששי היינו מתאספים ורוקדים אצל קנטור, שהיה לו פטיפון ותקליטים עם מוזיקה. פעם עשינו נשף מסיכות. יהודה הורביץ התחפש לרופא, הלך עם סטטוסקופ וחוקן. גם נוער מזכרון יעקב היה מגיע לערבי הריקודים אצל קנטור."
על פרשת בדרק מספר שנקר: "היינו בשמירה בתל צבי הצפונית. שלושה אנשים ישנו באחד הבתים ושני אנשים סיירו ברחוב, ולאחר זמן התחלפו. בדרק השומר היה מגיע לבדיקה רכוב על הסוס. הבדיקה היתה תוך כדי יריה שעברה מעל לראשנו. … בדרק עבר עם הסוסה, ירה והרג ערבי זקן. כל תושבי המושבה פחדו מנקמת דם. הסתגרנו בבתים במשך שלושה ימים. חברת פיק"א התערבה והתחילה לנהל משא ומתן עם הערבים. בדרק נאסר וישב בבית הכלא בעכו. נערכה סולחה ליד כרכור. הערבים בישלו אורז עם בשר ובאו אנשים רבים. תוך כדי הסעודה הערבים התחילו בפנטזיה, וכולם ברחו. "
רחל הרנס: "…. חשמל עדיין לא היה, רק בשנת 1931 היה לנו חשמל בבתים."
עטרה דנובסקי: "דנובסקי היה בא-כח קופת חולים וגובה מס ההסתדרות. היה נוסע גם לזכרון יעקב כדי לגבות את המסים, ועבד גם במשתלה של פיק"א. את עניני קופת חולים באו לביתנו לסדר, כולל להזעיק רופא. זלצר היה בא הביתה לגבות את מסי המועצה. גן הילדים הראשון היה בבתי פיק"א[3], הצרכניה היתה ברפת של אֶנגֶל, שם היתה גם לשכת העבודה.
פנינה יעקבי: "לפני שבאנו לפרדס חנה גרנו בבנימינה. בעלי עבד בבית חרושת לבשמים ושם גרנו. עיבדו שם גרניום ויסמין. בעלי היה כימאי. כשעברנו לפרדס חנה בעלי עבד שבוע במשרד ושבוע עם הטוריה. בחצר בנינו בריכה עם ברווזים. עם קום המדינה עבד בעלי במחנה העולים. בתחילה כל השירותים לתושבים לא היו מאורגנים: לא היו בתי ספר וגן ילדים. הוועד דאג לעניני החינוך, תוך כדי משא ומתן עם חברת פיק"א. ראשית החינוך בחדר פנוי בבתי פיק"א. עבר זמן עד שפיק"א אישרה זאת. כדי להכיר זה את זה עשינו נשף בבית של פייג. במאורעות תרפ"ט 1929 הנשים פונו לבנימינה בעגלה. תפוחי אדמה היו יקרים, שעועית ועדשים היו זולים, ולכן בישלו שעועית ועדשים. … בצוות המורים היה מורה בשם יוטקובסקי, שכינו אותו בכינוי 'אדון תיש'. יום אחד אחת הילדות רצה אחריו וקראה 'תיש, תיש'. הוא כעס. גרשו אותה מבית הספר והזמינו את האם. כשהאם הגיעה, מכיוון שחשבה ש'תיש' הוא שמו, היא התנצלה ואמרה: 'אדון תיש'.
בזמן הארוחה במסעדה שרר שקט, ורוזן הנהיג את אמירת ברכת המזון ובסוף מודים על המזון, בגלל היות בית הספר מעורב לחילונים ודתיים. לכל המורים אסור היה לנסוע בשבת. רוזן אמר שאנחנו יכולים לנסוע אבל שלא יראו אותנו. בשיעורי התנ"ך ישבו הבנים עם כובע על הראש. רוזן רצה להנהיג בבית הספר דברים רבים, כמו נימוס, סדר ונקיון. לשם כך הוא הכריז על שבוע נקיון, שבוע עזרה ראשונה וגם שבוע נימוס…."
[1] תיק 394א. קטעים נבחרים.
[2] כמעט 15 גרם
[3] הכוונה לבתים העומדים בהמשך רח' הראשונים לכיוון צפון. כיום: רח' החורש.