מתוך ספרו של ד"ר ב. בר-דיין (בורודינסקי)
פרדס חנה – אפריל 1932
מצאתי בפרדס חנה מספר שכונות. הראשונה שבמעלה הגבעה היתה שכונת הפועלים, אלה שגרו לפני כן בשלושת הבניינים הגדולים של חברת פיק"א. במרחק מה משכונה זאת השתרעה שכונה שניה של מתיישבים אמידים יותר. במורד התנוססה כבר השכונה השלישית אמידה יותר מהשנייה. מכאן נסלל כביש עד לבנימינה ומשני צדדיו נשתלו דקלים ועצים אחרים. גם נבנו בתים ציבורים אחדים ובשטח אחד, בין שתי שכונות הוקם גם מלון קטן ומסעדה. באופן כזה קיבלה המושבה צורה של מושבה מתפתחת והולכת. מרפאה מסודרת טרם נבנתה. כלפנים, גם עתה, חדרו של הרופא היה באחד משלושת הבניינים הציבוריים. כארונות לתרופות שימשו שלושת השולחנות הקטנים, המגובבים אחד על השני. לרשותו של הרופא היה סוס, שאורוותו הייתה בחצרו של משתכן אחד בשכונת הפועלים. למגורים שלנו, שכרנו חדר עם מטבח אצל אחד המשתכנים בשכונת הפועלים. דאגתי הראשונה הייתה להשיג מבנה מתאים למרפאה מסודרת ואמנם, הרשות המנהלית של חברת פיק"א הרשתה לי להשתמש באחד מן הבתים שבשכונה השנייה שעדיין עמד ריק. לשם העברתי את הריהוט שהיה קיים, ומחדרה קיבלתי ריהוט נוסף. בחדר אחד סידרתי חדר קבלה בשני מקום לטיפולים. המרפסת שימשה כחדר המתנה. הפעם היתה אחות במשרה חלקית בפרדס חנה ואחות שניה במשרה שלמה בכרכור. העבודה הרפואית היתה כוללת, היא הקיפה את כל בני המשפחה. בעזרת האחות דאגנו להרכבת אבעבועות לכל התינוקות, סידרנו פיקוח שיטתי על נשים בהריון. היינו מדריכים את האמהות הצעירות בשיטת היניקה והזנת התינוקות. עשינו כירורגיה קטנה תפירות, פתיחת מורסות במקרים של דלקות בשדים, דלקות באצבעות, טפלנו בשברים, עשינו קטטריזצות, ניקורים בפלוירה.
המרפאה בפרדס חנה הפכה תוך זמן קצר למרפאת יסוד לכל האזור. אלינו היו פונים גם ערבים מהכפרים הסמוכים. זכור לי מקרה טיפוסי למנטליות הבדווים בתקופה ההיא. פנה אלי בדואי שסבל מכאבים ותפיחות בזרועו, אחרי שזמן מה לפני זה קבל, במקום אחר, זריקת כינין. היו כבר סימנים של מורסה במקום הזריקה והצעתי לו לנתח אותה. הבדוי סרב והלך. כעבור ימים אחדים השכים לבוא לפתח ביתי, משום שהתפיחות התפשטה כבר עד כף ידו. גם הפעם סרב להצעתי לפתוח את המורסה. טענתו הייתה, שאם התפיחות הגיעה כבר עד היד, הרי שעוד מעט היא תגיע עד האצבעות ומשם תלך ותעלם. כאשר עברו עוד יומיים ומצבו החמיר, הוזמנתי אל אוהלו. בתיקי היו המכשירים הדרושים לפתיחת המורסה. הפעם הסכים לעצתי. עשיתי הרדמה מקומית ע"י כלור-אטיל, פתחתי את המורסה, ואמנם הבדואי החלים. מצבו השתפר.
לא חסרו מקרים של מחלות-לב רוימתיות, עם מומים בשסתומים, במצבים של אי ספיקה וכשמתן דיגיטליס, זריקות מרסליל לא הועילו, הייתי עושה במקרים אלה גם בתנאי הבית הקזות דם, על ידי חתך הורידים, לפי שיטה שלמדתי בבית החולים. במקרים של צורך לאשפז חולים, הייתי מלווה בעצמי את החולים, מוסר פרטים לרופאי בית החולים אתם קיימתי קשר חי. הקשר האישי עם רופאי בתי החולים וגם עם רופאים המקצועיים השונים, היה גורם חיובי מאוד, הוא הביא להבנה בינינו ולחילופי אינפורמציה מועילים, לאו דווקא על ידי מכתבים, אלא ישירות מאיש לאיש. סיכומי מחלה, עד כמה שידוע לי, לא נכתבו ע"י רופאי בתי החולים.
אנשי שכונת הפועלים היו חברי ההסתדרות הכללית. שאר המתיישבים במושבה היו קשורים בחוזה עם קופת חולים, שלפיו היתה קופת חולים חייבת לספק עזרת רופא, אחות, תרופות, עזרת רופאים מקצועיים ואשפוז בעד תשלומים מסוימים. במקרה שהתושבים לא היו מרוצים מעבודת קופת החולים היה ועד המושבה רשאי לנתק את קשריו איתה. למרכז קופת חולים היה ענין שהעזרה הרפואית המוגשת על ידה למתיישבים תהיה על רמה נאותה.
קבלתי פניה מאת המרכז לעבוד בכפר סבא והסביבה. נמסר לי כי האוכלוסייה של קופת חולים במושבת כפר סבא ובישובים הסמוכים לה היא גדולה יותר מאשר באזור פרדס חנה, ובשביל רופא מתקדם, קיים שם שדה פעולה גדול ורחב יותר. תמיד שאפתי להרחבת שטח עבודתי ואחרי שבאזור כרכור פרדס חנה עבדתי פעמיים, לא היתה מצדי כל מניעה לעבור למקום גדול יותר. משום כך הסכמתי להצעה לעבור לכפר סבא, אם כי לא היו לי שום טענות נגד האנשים שהתחבבו עלי ואני התחבבתי עליהם.
בשבת האחרונה שלפני יצאתי מן המקום סודרה לי מסיבה רבת משתתפים. אנשי המקום העתירו עלי שבחים ודברי הוקרה, איחלו לי ולצאצאי העתידים הצלחה בחיים וכך נפרדנו.
