רחוב חרובים

רחוב חרובים פוגש את רחוב הדקלים (בעבר: רחוב 500)
בצד הצפון מערבי – הבית של וכטל. נבנה בשנות ה-30, באותו הגיון שחזר עכשיו לאופנה של עירוב שימושים. בקומה העליונה מגורים, ובקומה התחתונה – מסחר. המסחר היה המכולת של בירם (אחיו של ד"ר בירם מהריאלי בחיפה ומהחקלאי של פרדס חנה), חנות ירקות וחנות צרכי כתיבה.
השכן של בית זה לכיוון מערב (לכיוון הואדי) הוא בית ויצ"ו.
מול הבית של וכטל לכיוון דרום עמד מלון רימון, של משפחת מושינסקי.
בפינה הצפון מערבית של הצומת – מבנה חד-קומתי בעל חזית מעוגלת – קופת חולים (ראו בהמשך).
ובפינה הדרום מזרחית של הצומת – ביתם של טרודה וחיים פרידמן, עוד דוגמא לעירוב שימושים.
חיים וטרודה גידלו בשטח שלהם פרות, תרנגולות, סוס וגינה. בחזית ביתם הם בנו שתי חנויות צמודות זו לזו, ועוד חנות שמעליה דירה להשכיר. צמד החנויות היו במשך שנים רבות מושכרות להנהלת החשבונות של התאחדות האיכרים, ובשנים האחרונות (2026) פועל בהן בית קפה "גבריאלה ורות". המכולת הופעלה על-ידי שתי אחיות רווקות, עד שנשרפה כליל. כיום (2026) פועלת בה חנות יין.
ליד דלת הכניסה לבית של חיים וטרודה עמד במשך שנים רבות כלוב ענקי של תוכי ז'קו, שהיה אטרקציה לילדי פרדס חנה, והיה משגע את השכנים ממול…

חרובים 9 – בית עינת – מבנה קופת חולים וטיפת חלב (תלוי את מי שואלים…)
בפינה הצפון-מזרחית של צומת חרובים והדקלים עומד מבנה חד-קומתי בעל גג שטוח וחזית מעוגלת הפונה לצומת. זהו מבנה שהוקם כמרפאת קופת חולים הכללית. זהו שטח פרטי, שמושכר באופן רצוף בחינם או כמעט בחינם למועצה המקומית כבר הרבה שנים. הבעלים אינו מסכים להסכם שכירות ארוך-טווח, כדי להבטיח את שימור המבנה בצורתו הנוכחית.
קופת החולים, שהפכה לטיפת חלב כשבנו את המרפאה ברחוב הגלעד, היתה קופת חולים כללית של הסתדרות הפועלים, בשמה המלא אז: ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, שהעקרון המנחה שלה הוא:  ההסתדרות הכללית מאגדת את כל העובדים החיים על יגיעם מבלי לנצל עבודת זולתם, לשם סידור כל העניינים היישוביים, הכלכליים והתרבותיים של המעמד העובד בארץ לבניין חברת העבודה העברית בארץ ישראל.
אבל הפרדסנים הראשונים כאן היו מעסיקים, ולא פועלים, ולאורך רחוב חרובים ורחוב אורנים התיישבו בעלי מלאכה ובעלי עסקים – סוחרים, מלון, רופא שיניים, תעשיין, צלם, בעל חברת הובלות, סנדלר ועוד – וגם הם לא היו פועלים. כל אלה אינם יכולים להיות חברי הסתדרות, וממילא אינם יכולים להיות מבוטחים בקופת החולים שלה.
המתחרים של קופת החולים של ההסתדרות היו קופת חולים לאומית, של הרביזיוניסטים, מצד אחד; ו"קופת חולים עממית", שנוסדה על-ידי ארגון הדסה במרץ 1931, ותוך זמן קצר הקימה סניפים והציעה את שירותיה למושבות אחרות בהן פעלה קופת חולים כללית.
עם או בלי קשר לתחרות, ועד המושבה הגיעה להסכמה עם ההסתדרות הכללית לפיה הוועד יגבה מכל תושב ותושבת כסף, שישמש לביטוח רפואי, וכנגד זה כל התושבים יקבלו שירות רפואי מקופת החולים של ההסתדרות מבלי להיות חברי הסתדרות.
כך עומד מבנה קופת חולים של הסתדרות העובדים בלב המושבה הקפיטליסטית למהדרין.

חרובים 15 – בית בינט[1]
בית המגורים היה שייך לגרשון בינט, יהודי שעלה מהונגריה ואחרי שהתגלגל קצת גיאוגרפית ועסקית הביא לפרדס חנה בשנת 1941 בית חרושת לייצור כפתורים. בית החרושת אמנם כמפעל כפתורים על הגדה המערבית של הוואדי, שהייעוד שלו היה תעשיה ומלאכה. יש לשער שלבני זמננו המבנה הזה מוכר יותר כפלאפל גזוז או דפוס שלום.
את הבנין בנה השכן, יהושע ינר, וכבר בשנת 1942 הוא העסיק 42 פועלים.
המפעל ייצר כפתורים, מחומרי גלם שיובאו מסודן, וגם כלי בית. באוסף בית הראשונים יש כמה פריטים שיוצרו במפעל. הלקוח העיקרי של כלי הבית היה הצבא הבריטי. אם הייתם איתנו במחנה 80 ובסיורי המעברה אתם כבר יודעים שמתחילת שנות ה-40 היה מוקף מחנות צבאיים בריטיים – מחנות ה-80. אחרי קום המדינה המפעל מייצר צלחות גם לצבא – ודאי זוכרים את הכחולות לארוחות הבשריות, והלבנות לארוחות החלביות. לקוחות הכפתורים היו אתא, ועשרות גלנטריות (זוכרים את המילה הזו?) ברחבי הארץ, כשבינט עצמו אייר את הקרטונים של הכפתורים.
בינט עזב את המפעל ואת פרדס חנה בסוף שנות ה-50. הפועלים שבתו והיו לו איתם חילוקי דעות ששברו את לבו. בנוסף, לבו הלך אחרי תשוקתו לצייר, והאסטמה שלו הוסיפה- הוא עבר לירושלים, שם בשנת 1962 הוא הקים את גלריה בינט, שעברה לתל אביב ונסגרה עם השנים.
את המפעל הוא מכר לפועלים שקנו אותו בכספי הפיצויים, והפכו אותו לקואופרטיב עובדים. אבל דרכו של המפעל אחרי עזיבתו של בינט לא צלחה, ובסופו של דבר, אחרי הרבה עליות ומורדות, הוא הגיע לפשיטת רגל.

בית המגורים ברחוב חרובים הוא למעשה היחידי, וממתי המעט בכל המושבה שנותרו בצורתם החיצונית המקורית מלפני קום המדינה.
משפחת בינט גרה במושבה בשכירות כמה שנים עד שביתם הושלם בשנת 1945, לפי תכנון של דוד נודל[2]: צנוע, קוים פשוטים. אולי חלק פה הכירו את אורי עידן, הוא היה הבן של דוד נודל. פה זו התודה השניה שלנו לאילנה פלדה, שהשכילה להבין את גודל השעה והעבירה לבית הראשונים את ארכיון התכניות להמון בתים ומבנים שדוד נודל תכנן בשנות עבודתו במושבה.
לתקופתו הבית נחשב מרווח ומאובזר מאד. משפחת בינט היו מהבודדים שהיה להם טלפון בבית.
בתום מלחמת העולם הגיעו לפרדס חנה הוריו של גרשון, אח שלו וגם אחותו. הם גרו בהתחלה אצל מושינסקי, זה בית המלון שהזכרתי אותו בתחילת הסיור, ובהמשך הגיעו גם אחיו ואחותו של גרשון, והם השתלבו במפעל וכולם גרו פה בשטח, עם גרשון והמשפחה שהוא הקים. ככל שידוע לי גרשון בינט ומשפחתו גרו בקומה העליונה, ואחותו בקומת הקרקע.
בינט היה תושב מעורב גם בחיי הקהילה בפרדס חנה: הוא היה חבר בוועדת חינוך ובוועדת פיתוח ונוי של המועצה, ופעיל בהקמת מסגרות חינוך דתיות לילדיו. עמוד לבני הסיליקט האדום בחזית הקומה העליונה הוא פרט מקורי. הבעלים הנוכחי של הבית הוא אריה, שאמו היתה המטפלת של ילדי בינט – עשרה ילדים שגרו בחצר אחת.
הבית אינו כלול ברשימת הנכסים לשימור של המושבה, אבל הבעלים הנוכחיים שימרו את צורתו החיצונית והתאימו אותו למגורים בימינו.

חרובים 17 – בית ארצי
בית ארצי הוא נקודה המוכרת לרבים, ותיקים כחדשים, בגלל חזיתו המיוחדת. למעשה, על השטח הזה נחפרה באר ומעליה – כמקובל – נבנה מבנה מרובע ובחזיתו תבליט: תרפ"ט – 1929, היא שנת ההקמה של פרדס-חנה. מבנה באר כזה ניתן לראות גם על דרך השדה, בשטח משפחת אלזנר, ועד לפני כשנה[3] ניתן היה לראות כזה גם בשטח המעברה. הבאר, שנחפרה בידי מר מֶדְוֶצְקִי, התייבשה כעבור כמה שנים בודדות ונזנחה. המבנה עמד לרשותו של פחח, שבנה בו מדרגות ויש הלוחשים שגם סליק. אברהם ארצי, כשהשתחרר משירותו הצבאי במלחמת השחרור, נשא לאשה את שרה. הוא היה צלם פעיל במושבה וכבר נשוי, ובשנת 1950 בנה את ביתו בצמוד לבאר. מעל פי הבאר נוצקה רצפת בטון עבה. גם בית ארצי הוא דוגמא לעירוב שימושים: חזית הבית – שתי חנויות, שאחת מהן היתה חנות לצרכי צילום והשניה שימשה את ארצי כסטודיו, ומאחוריהן – הבית. מן הבית אל הסטודיו היה מעבר בוילון קשיח שאיפשר כניסה ויציאה נוחה, וגם ניתוק.
אברהם ושרה היו חשוכי ילדים. ארצי ליווה את האירועים במושבה וצילם רבים מהם, ומשפחות רבות מספרות לנו שהיו מזמינים אותו באירועים לצלם את המשפחה בביתה. אוסף הצילומים בארכיון בית הראשונים כולל צילומים רבים שצילם אברהם ארצי, בתקופות שונות.
בספטמבר 1956, ברוכבו על האופנוע שלו, נפגע אברהם בתאונת דרכים והאופנוע נהרס. הוא הושבת מעבודה לתקופה של שנה שלמה כתוצאה מכך.
ארצי חזר לעבודה ועבד ברציפות עד סוף שנות ה- 70. במאי 1977 אושפז בבית חולים וככל הנראה לאחר מכן לא חזר למושבה. בנובמבר 1966 הודיע למועצה המקומית כי השכיר את אחת החנויות לארתור נוי החל ב-1 בדצמבר אותה שנה.
לאחר פטירתה של שרה הבית נשאר ברשות משפחת אחיה, והושכר במשך שנים רבות. בשנת 2014 דורון הרפז, בנו של האחיין של שרה, שיפץ את הבית תוך שימור החזית הקדמית (למעט חלון מתחת לתבליט שבראש המגדל מעל הבאר), ושימור חזית החנויות. "אנחנו ישנים בסטודיו של ארצי", סיפר בחיוך בסיור שערכנו במסגרת סדרת "היפהפיה הנרדמת", במאי 2026.

פנימיית ט"ף
רחוב חרובים פינת דרך הנדיב – הפינה הדרום-מערבית.
מבנה זה, שהיה בראשיתו פנסיון שטרן, נמצא כבר שנים רבות בשימוש של פנימייה לנערים ונערות שהוצאו מביתו בגילים שונים.
פנימיית ט"ף נקראה על שם טוביה פִּיֶקָרְש. משפחת פיקרש היתה מהמשפחות שהתיישבו ברחוב האורנים, כמשפחות בעלי מלאכה שאינן איכרים. אעצור כאן ואומר בקצרה – המושבה פרדס-חנה תוכננה בקפידה על-ידי הברון באמצעות חברת פיק"א, והחזון היה מושבה של איכרים פרדסנים בלבד, ללא בעלי מלאכה, ללא מסחר, ללא גידולי בעל. אבל אז קרו החיים, והאיכרים נצרכו לאופה, לדואר, לנפח, לצרכניה, לקרח, למספרה ולסנדלר.
בראש משפחת פיקרש עמדו ישראל-יצחק ונחמה. הוא עלה לארץ מפולין והיא דור שני בארץ. הם הגיעו לכאן בשנת 1931 לפי בקשת הרב קוק. ישראל-יצחק עסק בשחיטה, וכדי להשלים את פרנסתו נהג ללכת ברגל מדי לילה לחדרה, מביא את הדואר ועיתונים ומחלקם במושבה. נחמה ניהלה את המחלבה המקומית במושבה. הם הקימו משפחה עם ששה ילדים, ואימצו עשרות ילדי אומנה. קליטת ילדי אומנה היה מפעל חייה של נחמה, עליו גם זכתה בפרסים. במהלך השנים גדלו בביתה 35 ילדים, שכל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו.
חמש שנים לאחר שנפטר אב המשפחה, נהרג הבן, טוביה-דב ז"ל במהלך שירותו הצבאי בצה"ל, באביב 1969. בן 22 היה. אסון נורא זה לא קטע את השליחות שנטלה על עצמה נחמה בהמשך חינוך וגידול ילדיה ה"מאומצים". כוח העמידה שלה נבע בעיקר מאהבתה לילדים. מלאכה קשה זו היא עשתה לאורך שנים במסירות ובנאמנות.
כשלוש שנים לאחר נפילתו של טוביה, נפתחה פנימיית בית ט"ף, בשנת 1972. הפנימייה היא טיפולית לילדים ונוער בסיכון. כיום מתחנכים בה כ 60 נערים ונערות בגיל 10 עד 18, שלומדים במגוון בתי ספר בסביבה. הפנימייה מחולקת ל-5 קבוצות: 3 קבוצות בנים ו 2 קבוצות של בנות.

פנסיון שטרן
מדוע היו שני בתי מלון בקצותיו של רחוב יחסית קטן? ובכן – פרדס חנה היתה על עורק התחבורה בין מרכז הארץ לבין חיפה. עד קום המדינה מסלול האוטובוס שנסע בין תל אביב לחיפה היה דרך מושבות יהודה, היינו פתח תקווה וכפר סבא, דרך ג'נין לפרדס חנה, ומכאן דרך פוריידיס לחיפה – כמובן לעיר התחתית. המסע הזה היה ארוך, ומספר האוטובוסים על הציר היה מועט מאד. על כן, לעתים יצאו בצהרים מתל אביב ועצרו בפרדס חנה לישון. הוסיפו על זה את אנשי התרבות שהגיעו לכאן לשם הרצאה או הצגה עם התושבים ונשארו ללון, את העולים החדשים שחיפשו מקום להשתכן בו עד שימצאו מגורי קבע, את המשפחות שמגיעות לאירוע משפחתי ואת האורחים שהגיעו לבקר את הקצינים הבריטיים, חיים רובינשטיין הגיב הבוקר על התמונה שפרסמנו לקראת הסיור וכתב שאבא שלו, שהיה גבאי בית הכנסת (אז היחידי), נהג להזמין בחגים חזן שהשתכן אצל מושינסקי, והנה לכם הצדקה כלכלית להחזקת מלון.

[1] המידע כאן הוא תמצית מתוך הסיכום המופיע באתר "מקום שמור" של אילנה פלדה.

[2] אוסף התכניות של דוד נודל לבתים שונים במושבה נמצא בארכיון בית הראשונים – ושוב תודה על כך לאילנה פלדה, שהשכילה לדאוג שיועבר לפני שיושלך לאשפה.

[3] נכתב במאי 2026

ערכה וכתבה: אירית אורן, מאי 2026