בעת הזאת (2022), כאשר מדברים על "הקו המזרחי של רכבת ישראל" ובעיקר על המקטע הקרוי "מנשה דרום ומנשה צפון", נזכיר ונספר כי כבר לפני 107 שנים (!) נסעו בנתיב זה רכבות: שתי שלוחות של הרכבת העות'מאנית יצאו מתחנת טול כרם ומטרתן האחת והיחידה איסוף עצים להנעת הקטרים.
בשנת 1915, במלחמת העולם הראשונה, הבריטים הטילו מצור ימי על התורכים וכך מנעו מהם אספקת פחם אבן הנחוץ להפעלת קטרי הקיטור שלהם בארץ ישראל, בסוריה ובעבר הירדן. התורכים נאלצו להשתמש בפחם עץ, ולכן התחילו בכריתה מסיבית של עצים מכל הבא ליד בארץ ישראל ובעבר הירדן. לצורך שינוע העצים הנכרתים בחלקים המיוערים של ארץ ישראל סללו התורכים שתי שלוחות רכבת היוצאות מתחנת טול כרם. השלוחה המערבית, באורך כ-16 ק"מ, יצאה לכיוון חדרה ליערות האקליפטוסים ומטעי ההדרים והזיתים.
תושבי חדרה התקוממו כנגד ההחלטה לכרות את עצי האקליפטוס שניטעו על ידם כמה עשרות שנים קודם לכן במטרה לייבש את הביצות. המפקח מטעם השלטון העות'מאני השיב כי אין לו עדיפות לעצי האקליפטוס דווקא, ומצידו הם יכולים לכרות גם את עצי הזית או עצי ההדר ובלבד שיספקו לו את 40,000 טון העץ להם הוא התחייב. החדרתים כרתו כמובן את עצי האקליפטוס ראשונים, ומאחר שהאקליפטוסים לא הספיקו, נאלצו לכרות גם חלק ממטעי הזיתים ועצי ההדר, וזאת לפי הוראת השלטון העות'מאני אשר הוציא צו בכל ארץ ישראל על כריתת כל עץ עשירי במטע נושא פרי.
השלוחה המערבית שיצאה מטול כרם – "חדרה מזרח" – לאחר הכיבוש של ארץ ישראל (1917) המשיכו הבריטים את השלוחה המערבית מחדרה ועד לחיפה והיא שימשה כחלק מהקו קנטרה (מצרים) חיפה. על קו זה, שאורכו 400 ק"מ, נסעו שתי רכבות ביום: אחת יצאה בבוקר מחיפה, ואחת יצאה בלילה מקנטרה. הנסיעה ארכה כ- 12 שעות (33 קמ"ש בממוצע). הנוסעים שהגיעו לקנטרה חצו את תעלת סואץ במעבורת, ואז עלו על רכבת לקהיר ולאלכסנדריה. בשנת 1950, כאשר מדינת ישראל סללה את מסילת הרכבת בקטע החוף מפרדס-חנה לתל אביב, ירדה חשיבותו של הקטע שנסלל בתקופה העות'מאנית. הוא שימש רכבות בודדות בין חיפה לירושלים, עד שבשנת 1968 פורק לחלוטין. בימים אלה, כחלק מפרוייקט "הקו המזרחי של רכבת ישראל", נסלל הקו מחדש בדיוק באותו הנתיב המערבי של "שלוחת רכבת האלונים".
השלוחה המזרחית שיצאה מטול כרם, באורך של כ-25 ק"מ, נסללה לכיוון הכפר "קניר" (היום קיבוץ רגבים). כפר זה ניצב על גבול היער הגדול שהיה, רובו ככולו, עצי אלון ולכן שימש כנקודת איסוף מרכזית של העץ מכל האיזור. (בגלל ריבוי עצי האלון ביערות נקראו השלוחה המזרחית והשלוחה המערבית של הרכבת כ"רכבת האלונים"). בעבודת כריתת העצים ואיסופם הועסקו פלאחים מקומיים, שבויים ארמנים שהובאו במיוחד לצורך זה על ידי הצבא התורכי וכן תושבי גבעת עדה שהועסקו בעבודות כפייה על ידי התורכים. בדרכה לכפר קניר עברה הרכבת בתחנת "תל אסור" (תל ארובות). מתחנת תל אסור התפצלה שלוחה נוספת לכיוון אום-אל-פאחם. סלילת שלוחה זו הגיעה עד לאיזור כפר קרע ושם הסתיימה עקב הגעת הכוחות הבריטיים לאיזור. בסיום השלטון העות'מאני פורקה שלוחה זו על-ידי תושבי האיזור. חלקים ממנה ניתן עדיין למצוא בבית הביטחון בקיבוץ עין שמר (כחלק מחצר ראשונים עין שמר). את שרידי תחנת הרכבת בתל אסור אפשר עדיין לראות כגבעונת קטנה בין כביש 65 למעיינות. עד תחילת שנות ה-60 עוד עמדו במקום גם מבני האבן של התחנה שמשום מה נהרסו. את שרידי המסילה מתל אסור לכיוון אום-אל-פאחם בצורת סוללת אדמה אפשר לראות בין כביש הכניסה למחצבת "ורד" לתחנת השאיבה של ברקאי "באר ג' ".
התוואי המזרחי של "רכבת אלונים" תואם כמעט במלואו את התוואי המזרחי של רכבת ישראל במקטע – "מנשה דרום ומנשה צפון". היום (2022) מחדשים את השימוש בתוואי זה כחלק מפרוייקט "הקו המזרחי" של הרכבת.
(המסמך המקורי של שאול דובשני נמצא בבית הראשונים, ומצורפת לו מפה ללא ציון מקום)
מבוסס על דברים שכתב שאול דובשני, קיבוץ ברקאי, ספטמבר 2022, בתוספת מעט מידע מויקיפדיה, ערך "הרכבת המנדטורית".
לקריאה על מסילת מנשה לחצו כאן (ויקיפדיה) או כאן (אתר נתיבי ישראל).