עבודה עברית

עבודה עברית – המושג
המושג "עבודה עברית" נטבע בתקופת העליה השניה (1904-1914). ברטוריקה של הפוליטיקה והבירוקרטיה שהתגבשה באותה תקופה, משמעות המושג היתה עבודה חקלאית שכירה של חלוץ יהודי. החלוצים היהודים שהגיעו בשנות העליה השניה היו שונים משמעותית מהעולים הציונים שהגיעו בדור שלפניהם, בשנות העליה הראשונה (1882-1904).
יש להודות שבכל תקופות העליות הציוניות הגיע לארץ מגוון אנושי. אולם כאשר מדברים בבני העליה הראשונה, מתמקדים באלה שהתיישבו במושבות. המושבות הן צורת התיישבות של יהודים על קרקע שרכשו במימון עצמי, כאשר פרנסתם העיקרית על החקלאות. כאשר אנו מדברים על אנשי העליה השניה מתמקדים ביהודים שהגיעו חסרי הון והכשרה תעסוקתית, חדורי אידיאולוגיה לעסוק בחקלאות. בהעדר הון עצמי נמצאו להם שני פתרונות: (א) בעלות משותפת על קרקע במימון כספי הלאום והעסקה עצמית, אלה הן צורות ההתיישבות הקואופרטיביות: הקבוצות והקיבוצים; (ב) עבודה שכירה. המעסיק האפשרי היחידי עבור עולים אלה היו אכרי המושבות, שרובם עלו בעליה הראשונה. תיאורטית קיימת גם אפשרות של עבודה שכירה עבור לא-יהודים, אך לא ידוע על העסקת פועלים חקלאים יהודים על-ידי לא-יהודים, על ביקוש של בעלי קרקע לא-יהודים לעובדים מבין החלוצים היהודים, או על דרישת העולים היהודים להעסקה כזו.

הרקע המקומי
הפרדסנות העברית, לפחות עד מלחמת העולם השניה, הושתתה על הון פרטי ועבודה שכירה, והיתה ענף קפיטליסטי מובהק של יזמות פרטית. כבר בשנים האחרונות לשלטון העות'מאני, אך במיוחד בתקופת המנדט, היתה הפרדסנות ענף מרכזי בחקלאות העברית, וענף היצוא העיקרי מארץ-ישראל, הן של המשק הערבי והן של המשק היהודי. הנה קצת מספרים: בשנת 1927 היה יצוא פרי ההדר כ- 43% מערך יצוא המוצרים של ארץ ישראל, ובשנת 1935  כבר היווה כ-84%. יצוא תפוזים החל כנראה כבר במחצית השניה של המאה ה-19, עם התפתחות התחבורה הימית, העליה ברמת החיים במדינות המתועשות, וההכרה בערך המזין של הפרי עתיר הויטמינים. המחיר שהיו מוכנים לשלם באירופה עבור התפוזים היה גבוה והפך את הפרדסנות לרווחית.[1] במחצית שנות ה-20, החל השלטון המנדטורי לעודד נטיעת פרדסים של עצי הדר ושיווק הפרי לאנגליה על ידי ביטול "מס העשור" על נטיעת עצי הדר.[2]
הפרדסנות היא חקלאות עתירת הון, אשר החזרתו נפרשת לאורך שנים אחדות לפחות, וזאת הן בשל כך שהפרדס מניב פרי של ממש רק אחרי לפחות שלוש שנים, והן משום שההלכה היהודית אוסרת שימוש בפרי לפני שחלפו שלוש שנות תנובת העץ. כאמור, בתקופה שאנו עוסקים בה, לפני הקמת המדינה, ההון שהושקע בפרדסים היה רובו ככולו פרטי וגם הקרקעות היו קרקעות פרטיות. כדאי גם לזכור שהפרדס הוא אחד הגידולים האינטנסיביים, המצריכים השקאה ואינו יכול להסתמך על משקעים טבעיים בלבד (טל, גשם). החקלאים היו מוכרחים לפתח משק מים ממקורות מקומיים באמצעות קידוחים.[3]. על כל החסמים הללו יש עוד להוסיף שהפרדס מתאפיין בתלות רבה בכח אדם זמני, בתנאי תעסוקה קשים.[4]
ב-1929 רק 23% מקרקעות הפרדסים היו בבעלות קק"ל, והשאר היו בבעלות פרטית (פיק"א ופרטיים). מרבית הישובים החקלאים העבריים בשנת תרצ"ו (1938) יושבו בידי חברות ציבוריות ואנשים פרטיים, ומבחינת מספר האוכלוסין פחות מרבע (23%) מתושבי הכפר היהודים התגוררו בסוף תרצ"ו בישובי קרן היסוד. רובם, כ- 76 מתוך כ- 98 אלף נפש, גרו בישובים שהיו בבעלות פרטית. הפרדסנות היתה ענף היצוא החשוב והגדול של הישוב העברית, והיתה מקור תעסוקה לעשרות אלפי אנשים, החל בפועלים פשוטים, נגרים ובעלי כלי רכב, וכלה במומחים לתחומי נטיעה, השקיה, טיפול במחלות או שיווק.[5]
רוב הפרדסנים היו כנראה בעלי תודעה לאומית ותפיסת עולם קפיטליסטית בסיסית. ניתן לומר שתפיסת העולם הקפיטליסטית היתה משותפת להם, ואפשר להגדירם – על דרך הניגוד – כמי שלא השתייכו לסקטור "הפועלי" בישוב. מרכזו החברתי, הכלכלי והסמלי-ערכי של ענף ההדרים בתקופת המנדט היה מושבות המטעים הוותיקות. תושביהן עלו ארצה ממניעים אידאולוגיים לאומיים. חלק ניכר מן הפרדסנים החדשים, שבאו ארצה החל מתקופת העליה הרביעית ואילך עם סגירת שערי ארה"ב, והקימו את ענף הפרדסנות בשרון, החזיקו בתפיסה לאומית מובהקת. הפרדסנות של עליה זו, אף שצוירה בידי רבים בישוב כעליה לא-לאומית, חרתה על דגלה סיסמא ציונית מובהקת של "עבודה עברית". האיכרים מעולם לא הוציאו את עצמם מן "הישוב המאורגן", ומנהיגי האכרים במרכז התאחדות האכרים מילאו תפקיד פעיל ב"הגנה".
נאמנותם הלאומית של האיכרים לא היתה מובנת מאליה בתקופת המדינה שבדרך. הפרדסנים היו שק החבטות של מפא"י, שנלחמה על מקומה הפוליטי וניסתה הכל כדי לבסס את כוחה האלקטורלי בקרב העולים החדשים. אחת הדרכים היתה נסיון להשיג לעולים החדשים עבודה בפרדסים. דרך אחרת היתה התעמולה. דוגמא בוטה ומובהקת היא החוברת "העבודה העברית וכיבושה", חוברת תעמולה דקה ומנוקדת שיצאה לאור בשנת תרצ"ז (1936-1937), וכוללת 26 מאמרים קצרים של אישים שונים. המסר העובר בחוברת כחוט השני הוא שתמצית ההגשמה היהודית ותחיית העם בארצו היא בעבודת היהודי החקלאי (הוא הפועל), וכי תקומת העם בארצו תלויה בהעסקת פועלים יהודים על-ידי אחיהם האיכרים היהודים. לדוגמא: "האם אין האיכר בוגד בעמו… בזה בלבד…[ש]אינו עובד אותה על ידי בני ישראל?"[6]

פרדס חנה כמקרה מבחן
פרדס חנה יושבה, כידוע, על-ידי פיק"א. בדיעבד, זוהי המושבה האחרונה שפיק"א הקימה בארץ, ובין האחרונות שהוקמו בארץ. ההכנות להקמתה החלו בשנת 1924, והאכלוס החל בראשית 1929. המתישבים נבחרו בקפידה על-ידי פיק"א, ששלטה הן בתהליך התכנון וההקמה, והן בהתהוות והתפתחות הישוב עד "מסירת המפתחות" למדינת ישראל סמוך לאחר הקמתה. ארבעה סוגי מתיישבים, שסומנות באותיות א'-ה' (סוג ב' לא יושב בסופו של דבר), באו לכאן: סוג א' – פקידי פיק"א; סוג ג' – פועלי פיק"א, עובדים שכירים של פיק"א שתפקידם היה הנחת התשתית; סוג ד' – מתיישבים שהפקידו 500 ליש"ט בקופת פיק"א וקיבלו אדמה ובית; סוג ה' – מתיישבים שהפקידו 800 ליש"ט בקופת פיק"א וקיבלו אדמה ורשות לבנות את ביתם בעצמם.
הסוגים ד' ו-ה' היו הרכיב האנושי העיקרי שתוכנן למושבה: מתיישבים בעלי הון שנבחרו על-ידי פיק"א לאחר שהתרשמה מנסיונם בעבודה חקלאית בארץ, יושרתם ויכולתם הפיננסית המוכחת. בין כל מתישב לבין פיק"א נחתם הסכם, מכוחו הפקידו המתישבים את הונם בקופת פיק"א, ומתוך פקדון זה קיבלו החזר מפיק"א בהתאם להתקדמות השקעתם החקלאית. כך הבטיחה פיק"א הן את מחויבות המתישבים לקליטה מהירה ושגשוג (שהיו מפתח להחזרת הכסף), הן את הישארותם במושבה, והן את יכולתם הכלכלית.
הבסיס הכלכלי של אכרי פרדס חנה היה הפרדסנות, כפי שנרמז משם המושבה.
המתיישבים הגיעו לפרדס חנה במענה לשמועות שפוזרו במהלך שנות תכנון המושבה, והביקוש גבר על ההיצע. במרץ 1939 נכנסו פועלי פיק"א לגור בבתיהם, ותאריך זה נחשב לתאריך הקמת המושבה. ישובם של החקלאים מבין המתישבים החל בסוף שנת 1929.
במסמכי הארכיון של פרדס חנה כרכור, מופיעים מכתבים ממרץ 1930שנשלחו מן הועד של פרדס חנה אל פיק"א ואל המרכז החקלאי ובהם מבקש הועד: "בשיחתנו איתו בחודש ינואר בעניין הכנסת הסעיף עבודה העברית לחוזים שלנו הבטיח לנו למצוא את הפורמולה המתאימה להבטיח הסעיף הזה עוד לפני חתימת החוזים עם המתיישבים החדשים". אופן הפניה בגוף שלישי אופייני לתקופה, ומשקף נימוס מערב אירופי, במיוחד אל גורם פורמלי.  המכתב יוצא במלאת שנה להתיישבות, קצת יותר מחצי שנה אחרי מאורעות תרפ"ט. לפרדס חנה היה קשר ישיר למאורעות, משום שמספר משפחות מהנפגעים הקשים של המאורעות הללו קיבלו מהמוסדות המיישבים אדמה במושבה, ובאו להתיישב בה. לדוגמא: משפחות ברוזה ומקלף ממוצא, וכן משפחות מבאר טוביה ועוד.
לכאורה, מכתבם ועמדתם של תושבי פרדס חנה מראים מחויבות לרעיון העבודה העברית. גם התייחסות מאוחרת יותר אל ימיה הראשונים של המושבה כוללת את העבודה העברית כערך שדגלו בו המתיישבים הראשונים.
תשובתה של פיק"א, ב 4 באפריל: "הנני להודיעכם שאנו לא שכחנו את העניין ודנים עליו. – רק נמצא את הפורמולה המתאימה להבטחה זו ונודיעכם."[7]  אפשר לפרש את תשובתה של פיק"א בכמה כיוונים, ובמבחן התוצאה הפיק"א לא כללה את המחויבות לעבודה עברית במסמכי ההתקשרות שלה עם מתישבים לאחר 1931, כך שלמעשה מעולם לא הובהרה עמדתה של פיק"א בשאלת העבודה העברית.
אבל כחלוף 6 שנים, בשנת 1936 ו-1937 תמונת המצב כבר אחרת.
מסמכי הארכיון מעידים על תשומת לב רבה לנושא העסקת יהודים בכל תחום אפשרי. קלסר 714 (מסמכיו טרם קוטלגו) מכיל פניה הן בנוגע להעדפת תוצרת חקלאית של משקים המעסיקים יהודים בלבד, והן בהנחות על מחיר זיפזיף וחצץ אשר מובילים אותם יהודים. הנושא עולה בד בבד עם קידום צריכת תוצרת הארץ. כך, במאי 1936 מתחייבת קבוצת משמרות (ההכשרה היתה בפרדס חנה): "אנו החתומים מטה… מתחייבים מהיום ולהבא… לא לקבל זיפזיף מהערבים. כערבון לזה ישמש הסכום 25 (עשרים וחמש לא"י) שכל אחד מאיתנו מתחיב לשלם אותו לועד המושבה במקרה של הפרת התחיבות זאת."
בדצמבר אותה שנה מספקת המועצה המקומית רשימת בעלי משקים אשר "עובדים במשקם אך ורק בעזרת עבודה עברית טהורה."
ההתיחסות לנושא היתה רצינית ביותר. בינואר 1937, לדוגמא, מועצת הכפר כרכור שולחת מכתב אל מועצ פרדס חנה: "הגיעו אלינו תלונות שהקצב… מעסיק פועל ערבי הספקת הבשר, והיות והוא קשור אתכם בחוזה להספקת הבשר נבקשכם לדאוג לכך שהמעוות יתוקן." בכתב יד נרשם על גבי המכתב: "בררנו והוא ענה שאינו מעסיק ערבי."
היבט אחד מתקבל מעדותו של אביתר קדם, בספרו "ילד מחפש בית, סיפורו של הילד מפרדס חנה": "כשהגיע אבא לעץ האלון כבר חיכתה לו חבורה של עשרה פועלים עם טוריות וכאפיות שכיסו את ראשיהם ופניהם. הפועלים התחלקו לקבוצות. כל קבוצה בחרה לה פרדס משלה. שניאור טיפס על בריכת המים לצפות למקרה שהנוטרים יגיעו, ובתוך שעתיים הפועלים כיסו את כלבורות ההשקיה שלה פרדסים וחזרו לבריכה, שם חיכה להם אבי. הוא הוביל אותם לביתו שלקרקובר… הפועלים פרצו לביתו הוציאו אותו ממיטתו קשרו את ידיו, את אשתו וילדיו כלאו בחדר הסמוך. איצ'ה, גבר מגודל מקבוצת משמרות, שקרקובר לא הכירו ופניו עטופים בכאפיה, הוציא מכיסו פתק והחל לקרוא בפניו נאום ציוני על הצורך בעבודה עברית…"[8]

סיכום
המושג "עבודה עברית" מתייחס לעבודה חקלאית של עולים יהודים שהגיעו לארץ חסרי הון ובדרך כלל חסרי כל הכשרה מקצועית בסיסית, אך חדורי מוטיבציה להתאקלם בארץ. קליטתם חייבה קליטה כלכלית בדרך של מקומות תעסוקה. הארץ, שהיתה מפגרת מבחינת תשתית וטכנולוגיה, התבססה בעיקר על החקלאות. רוב החקלאות היהודית היתה על קרקע בבעלות פרטית, ונעשתה על-ידי השקעה של הון פרטי. חקלאים אלה, אכרים בלשון התקופה, היו המעסיק האפשרי היחידי כמעט לקליטת מספרים גדולים של עולים חדשים המחפשים עבודה. הדילמה שעמדה בפני האכרים היה העסקת עובדים יהודים, שהמיומנות שלהם מוטלת בספק ודרישות השכר והתנאים שלהם גבוהות בהשוואה לעובדים לא-יהודים. יתרונם של העובדים הלא-יהודים היה ברמת המקצועיות הגבוהה שלהם ובהסכמתם לתנאי עבודה נוחים יותר למעסיק.
חריפות המאבק בין הפועלים דורשי העבודה לבין האכרים מספקי העבודה באה לביטוי מעשי באלימות ושביתות, ובלחץ ציבורי מוסדי על האיכרים. אלה, מצידם, היו מודעים לנטל הכלכלי הרובץ עליהם ולקושי להתקיים מן החקלאות, אשר מתעצם על-ידי העסקת פועלים לא מיומנים.
חלק מהשחרת שמם הטוב של האיכרים נעשה על-ידי מפא"י כחלק מניהול המאבק הפוליטי שלה כמנוף להרחבת שליטתה במוסדות הציונים בארץ ישראל, ולהשתלטותה הפוליטית על המוסדות הפוליטיים הציוניים העולמיים.

ביבליוגרפיה עיקרית
Metzer Yaakov, the divided economy of mandatory Palestine, Cambridge, 1998
גורני, יוסף, "האידאולוגיה של כיבוש העבודה", קשת, י' חוב' ב' (1968), עמ' 66-79
דודזון, מנשה, משק ההדרים היהודי בארץ-ישראל במאה ה-20, יורם בר-גל ומשה ענבר (עורכים) מאזור לסביבה – ארבעים שנות מחקר גיאוגרפי באוניברסיטת חיפה, הוצאה מיוחדת של אופקים בגיאוגרפיה 64-65 (2005) 425-437.
פלסנר, י', "שניים מן היסודות ההסטוריים לקשרי החקלאות: הבעלות על הקרקע וכיבוש העבודה", בתוך: י' כסלו (עורך), טכנולוגיה, קואופרציה, צמיחה ומדיניות: מחקרים בכלכלה חקלאית, ירושלים תש"ן, עמ' 233-252
קרלינסקי, נחום. "'לא דגניה תגאל את הארץ כי אם פתח-תקוה קפיטליסטית', יזמות פרטית בהשקפתם של הפרדסנים העברים ושל מתנגדיהם, 1904-1939",
קרלינסקי, נחום, "יזמות פרטית בתקופת המנדט", עמ' 63-102
קולת, י', "מכיבוש העבודה לקידוש העבודה", בדרך, א' (1967), עמ' 29-61
שפירא, אניטה, המאבק הנכזב, אוניברסיטת תל-אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ז
שפריר, ד', במערכה לעבודה עברית, מחלקת ההסברה של הועד הפועל, תל-אביב, יוני 1946
שפירא, אניטה, "בדרך למנהיגות התנועה הציונית", 'בן גוריון' דמותו של מנהיג, הוצאת עם עובד, 2015, מתוך: הפתיליה מגזין ספרות, https://www.haptiliya.com/anita-shapira
שפרינצק, אהוד, איש הישר בעיניו, אי-לגליזם בחברה הישראלית, ספרית פועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תל אביב, תשמ"ו/1986, הדפסה שניה 1987.

חקרה וכתבה: אירית אורן, קיץ 2017

[1] כסלו, יואב, סטארט-אפ בימי התורכים: הדרים בארץ-ישראל, אצל: נחום קרלינסקי, פריחת ההדר: יזמות פרטית ביישוב, 1890-1939, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"א, י"ג+315 עמ', עמ' 546. הדברים עולים גם בראיון עם דוד שליט, פרדסן (דור שני), מילדי פרדס חנה הראשונים. הראיון התקיים ב- 28/8/2017 בבית הראשונים פרדס חנה-כרכור.
[2] מסמך מס' 11836 תיק 976. מופיע גם אצל זלמן דוד לבונטין, פרקים, פרק כ"ב https://benyehuda.org/levontin_zd/prakim.html#c22 וכן אצל זלטרייך, יאיר, מפגשי תרבויות? מושבות הגליל התחתון בעיני פקידי יק"א ופיק"א: תהליך המפגש בין הפקידים לאיכרים, https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=21197, הערת שוליים מס' 27
[3] רק אחרי קום המדינה, בשנת 1959, חוקק חוק המים, תשי"ט-1959, אשר הפקיע לרשות המדינה כל מקור מים טבעי, וקובע (סעיף 4) כי "זכותו של אדם בקרקע אינה מקנה לו זכות במקור מים הנמצא באותה קרקע.".
[4] דודזון, מנשה, משק ההדרים היהודי בארץ-ישראל במאה ה-20, יורם בר-גל ומשה ענבר (עורכים) מאזור לסביבה – ארבעים שנות מחקר גיאוגרפי באוניברסיטת חיפה, הוצאה מיוחדת של אופקים בגיאוגרפיה 64-65 (2005) 425-437.
[5] קרלינסקי, נחום. "'לא דגניה תגאל את הארץ כי אם פתח-תקוה קפיטליסטית', יזמות פרטית בהשקפתם של הפרדסנים העברים ושל מתנגדיהם, 1904-1939".
[6] העבודה העברית וכיבושה, א.ד. גורדון, עמ' 9.
[7] מסמכים 7110 , 7120, קלסר 778
[8] קדם, אביתר. ילד מחפש בית, סיפורו של הילד מפרדס חנה, סוביניר סיפורי חיים וזכרונות, עמ' 49.