בשנת תש"ט נפתח בית ספר "מזרחי" בפרדס חנה, עם מספר מועט של תלמידים, כאשר קבוצת הורים דתיים התארגנו ודרשו הפרדה גמורה מבית הספר הממלכתי היחידי שהיה קיים באותם הימים בפרדס-חנה.[1] בגלל חוסר במבנה מתאים באותה תקופה לאכלוס התלמידים, נאלצו המורים ללמד בסניף של הפועל המזרחי, וחלקם בבתי הכנסת שבשכונת התימנים. אחד המנהלים הראשונים של בית הספר היה הרב שלום רוזנבליט.
במשך שנת הלימודים "קוימו הלמודים ביגיעה מרובה וללא תנאים מינימליים, שיש בהם כדי לאפשר למוד סדיר. מאמצים ועמל רב בוזבזו גם בשנת הלמודים תשי"א לגשר על הלקויים החצוניים: חוסר דיור מתאים ציוד קלוקל, החזקת המסעדה בתוך חדר למודים וכיוצא באלו. גם בפני בעיות תקציביות חמורות עמד ביה"ס בשתי שנות קיומו. לא הרי תקציבו של בי"ס ותיק, שלרשותו מלאי של ספרים, אספקה וכלים משומשים, כהרי בי"ס צעיר, שכספיו מיועדים להספיק לשם ההתחלה מן המסד. מדה גדושה של רצון ועקשנות היתה דרושה על מנת להגן על עצם קיומו של ביה"ס".
בית הספר הממלכתי הדתי "ישורון" נוסד רשמית בשנת תשי"ב-1952, עם כ-200 ילדים, מהם יותר מ- 60 תלמידים שגרו במעברה. בשנת תשי"ג הוקם הבנין הראשי של בית הספר "ישורון", ומנהלו היה מר מ' מאיר. בית הספר התפתח ונוספו לו מבנים נוספים: בנין המסעדה, אולם הספורט וכמובן כתות לימוד. בשנת 1959 כבר למדו בבית הספר כ- 600 תלמידים, ומנהל בית הספר, יצחק הדר, פונה אל המועצה המקומית בבקשה להתקין בבית הספר מכשיר טלפון: "ביתה ספר נמצא בריחוק ממרכז המושבה. האחריות על בטחון התלמידים מחייבת התקנת מכשיר טלפון בבית הספר. אם חס וחלילה קורה דבר מה, אין לנו שום אמצעי קשר עם מרכז המושבה ואל מוסדות הצלה ובטחון… "
שלום סעדיה מהצרי
בראשית שנות הששים למדו בבית הספר מספר שיא של תלמידים: יותר מ-1,000, ובאותם הימים נקלטו תלמידים עולים מארבע כנפות תבל. הנהלת משרד החינוך ראתה לנכון לחלק את בית הספר לשניים, בגלל ריבוי התלמידים הדתיים שבאו באותה התקופה מאיזור המעברה והאסבסטונים, וכך הוקם בית הספר הממלכתי דתי "שילה", אשר חלק מתלמידי "ישורון" עברו אליו.
אחרי מלחמת יום הכפורים הוקם בבית הספר חדר הנצחה לבוגרים שנפלו במערכות ישראל, ובו נמצאת גם ספרית בית הספר.
על-יד בית הספר פועל גן ילדים, גן "ישורון".
[1] הכוונה לבית הספר "אלונים", אשר כונה אז "בית ספר עממי" – הערת בית הראשונים
המידע והתמונות לוקטו מתיק 96 בבית הראשונים. נערך על-ידי אירית אורן.