"יותר משהיינו ילדי בית הספר הדתי "ישורון", היינו ילדי בית הכנסת הגדול. קשה להסביר אך איכשהו כל חיינו הסתובבו סביב הבנין הישן של בית הכנסת הגדול של פרדס חנה, מבנה גדול וגמלוני שבקירותיו קרועים חלונות צ
רים ומאורכים, נטוע בתוך חורשת אורנים, אחד מאותן יצירות ארכיטקטוניות שבנה אדריכלו של הברון רוטשילד במושבות השרון. צמוד היה לבית הספר "אלונים" הלא-דתי. חלונות בית הספר, הרחבים, פנו לבית-הכנסת ומולם התרוממה גבעה קטנה ומאורכת של אדמת חמרה אדמדמה שכיסתה את המקלט שנחפר במלחמת סיני וכוסה באדני עץ כבדים. המקלט היה מעין מנהרה אפלה ומתפתלת שאמיצים בינינו חצו לכל אורכה ורובינו רק הצצנו אל פתחה בחרדה.
למרות היותנו חברים בשכונה, בני האיכרים הלא-דתיים ובני המושבה הדתיים, שיחקנו יחד אך חיינו בעולמות נפרדים. הם בנים למשפחות ותיקות ואנו רובנו בנים למשפחות ששרדו את השואה והגיעו למושבה בתחילת שנות החמישים, חלקם יוצאי בית-העולים הגדול וחלקם נדדו ובאו בדרך לא דרך. גיבורי ילדותינו היו תלמידי המדרשיה, חובשי הבַּרֶטִים השחורים שאז עוד התפללו בבית הכנסת הגדול בין השיעורים, ונראו לנו הילדים כגיבוריו של בר-כוכבא או בני החשמונאים וגיבורי ילדותם היו הצנחנים של סופפו וירמי.
אוסף המורים בבית הספר הדתי ישורון היה אקלקטי. מורה להתעמלות חובש מכנסיים קצרים וברט, עולה מרומניה שגר בזיכרון הסמוכה, ומנהל בית הספר, יהודי עב-זקן שהגיע בכל יום ראשון מבני ברק לשם היה חוזר בימי שישי. המורה רבקה הייתה נערה צעירה, ענודת צמה ארוכה, בת רב אפרויים, המשגיח, ילידת המושבה שסיימה את לימודיה בבית יעקב ועדיין לא הגיעה לפִרקה. מידי פעם, לקחה ואתנו, חבורת ילדים, לשולי הכרמל בשוני, לקטוף כלניות, כשעדיין מותר היה. בית הספר עצמו היה בנוי בצדה האחר של המושבה, כפתרון שהזמן אלצו, ודרכים חוליות הקיפו אותו מכל עבר. בכל בוקר שרכנו דרכינו לקראת השיעור הראשון, חלפנו על פני בית ספר "אלונים", חצינו את הכיכר המרכזית, "המושבה" בפינו, והשתעשענו ב"מצוקי" החול של חורשת האקליפטוס, שם שנים קודם נטשו הסוללים את סלילת כביש, כשאנו שורקים דרך עלה מקופל בפינו או נושמים דרך שורש מאורך המדמה סיגריה. נלחמנו בעמלקים, חצינו את ים סוף והסתתרנו מהנאצים בין העצים. כל שקראנו ב"פסיעות לכיתה ג`" יישמנו שם.
אחר הצהרים, נשלחתי עם כמה מחברי לרב אפרויים ללמוד בבא מציעא, סביב השולחן הגדול בסלון ביתו. מרבית הימים היו עיני תלויות בתמונת שמן עכורה, בה נראה יהודי עטוף טלית מניח תפילין כשקולו של רב אפרויים מנסר וחודר לראשי "בשלומא – מילא. בשלומא – מילא" וממשיך וקורא בסוגיה כשהוא מפרשה תוך כדי קריאה. רגעים של שמחה היו לנו, כשהגיעה משאית דחופה עם פרה חולה לשחיטה, שכן פרנסתו של רב אפרויים הייתה על ה"בדיקה". נהג גמלוני היה חובט על דלת הכניסה ולוקחו עמו לבית השחיטה שעמד בין המושבה לקיבוץ הסמוך ואנו היינו משוחררים מוקדם מהצפוי ושועטים בשמחה לחורשת בית הכנסת הסמוך להמשיך במשחקינו.
לבית הכנסת הינו באים אחר אבותינו, הם עם הטלית ותפילין ואנחנו עם עיניים מפלבלות עטויות עדיין בקורי שינה. שעות שהינו שם בתפילות, בינן ולאחריהן. בקריאת התורה לרוב אפשרו לנו לצאת החוצה ולהתפרק מעט, כדי שעולה של תפילה לא יעיק עלינו ונמַּצֵא מחבבים את ההליכה לבית הכנסת. בשבתות וחגים היינו עוזרים לשמש להוציא את המשקה (בלמרע) והביסקוויטים לקידוש ולשלשידעס. בין לבין היינו חוטפים פיסת הערינג או לגימה של "קריסטל", המשקה הקל המקומי המיוצר בבית החרושת של אבא של יגאל תבורי, מ"באר מים חיים פרטי" כמו שאמרו אז הפרסומות.
הרב ברנס, היה מלמדינו אחר הצהרים פרקי אבות בעזרת הנשים, קורא במבטא התוניסאי שלו משנה ואנו מחרים אחריו. היתה לו שיטה מיוחדת: תלמיד שענה תשובה נאה, היה מקפיצו לפנים. תלמיד שהתקשה היה נסוג לאחור. כך היינו מסודרים לפי מידת ידיעותינו, יום כך ויום אחרת.
בחג השבועות היה עוטה בית הכנסת חג. רב נפתולי, השמש, יהודי ארוך זקן שהתגורר בקרבת מקום, היה קוטף ענפים ירוקים והיה מקשט את בית הכנסת מכל עבר. אניצי ירק וענפים ירוקים הציצו סביב ארון הקודש, לאורך הקירות, ובעזרת הנשים. כל הנברשות האירו את בית הכנסת ומראהו היה חגיגי. לאחר התפילה וארוחת הערב חזרנו לבית הכנסת המואר, ל"משמר". אנו הילדים, למדנו דקה, הצקנו לחברינו בשנייה ובשלישית היינו בחוץ, עד שבאו לקרוא לנו לשוב לתלמודנו. השמחה העיקרית היתה פרוסה על שולחן עץ מאורך במבואה. רב נפתולי היה מוציא קרוב לחצות, בקבוקי קריסטל, צלחות בקליט עם ביסקוויטים וקצת משקה עם כוסיות קטנות, להפיג שינה אצל הנרדמים ולחזק את הלומדים. הילדים, ששתית גזוז היתה נדירה במקומותיהם, עמדו בפני פתחו של גן-העדן, מול מגוון טעמים שלא ברא האל. טעם תפוזים וטעם פטל ולימון. לחיכי ערב יותר מכל הגזוז הירוק בטעם מנטה. אין ספק שיוגש עם שור הבר לעתיד לבֹא.
כך בלינו את ליל ה"מש
מֶר" עד לתפילת שחרית. בגאווה סיפרנו למחרת בכיתה כי החזקנו מעמד כל הלילה. איזה חג נהדר שהולכים בו לישון בשש בבוקר ולא קמים עד הצהרים!
המועד לא ברור, כמה מחברי ואני עומדים על גבעת החַמרָה של המקלט שבין בית הכנסת ל"אלונים" ומביטים בעיניים כלות לעבר חלונות בית הספר "אלונים". כל תלמידי בית הספר, עם הוריהם, לבושים במכנסיים קצרות כחולות וחולצה לבנה מתגודדים סביב החלונות הרחבים והגדולים הפתוחים לרוחבה. סביב ראשיהם זרי אספרגוס ובידיים טנאים, קופסאות קרטון, קופסאות נעלים מקושטות, עטויות נייר כסף ובתוכם פירות וירקות, המון שסק, ומלפפונים, מעט פרחים והמה "מעלים ביכורים" לבית הספר. תחושה מוזרה של זרות אפפה אותי. האין הם יודעים כי ביכורים מביאים לכוהן בירושלים בבית המקדש, כמו שלמדנו בשיעור תורה? מה זה הפולחן החילוני המעושה הזה, חיקוי עלוב להבאת הביכורים המפוארת שלמדנו עליה בכיתה? היו לי רגשות מעורבים, מחד גיסא, קנאה על הטקס ההמוני היפה והפעיל המתרחש מול עיני, כשכל ילד מביא את הטנא "סלינו על כתפינו, הבאנו ביכורים" ומוסר אותו לנשים המבוגרות בתוך הכיתה ומאידך גיסא, דחייה מפני החיקוי המלאכותי של טקס רב-הוד שלא ניתן יותר לקיימו, מעשה שלא ייעשה.
לאט לאט התקרבנו לחלונות, והתערבנו בתוך המולת הילדים. עיננו נעוצו
ת בטנאים, סורקים את המבחר הצבעוני של פירות וירקות. כנראה נעצתי עיניים חמדניות מדי ואחת המורות הסתכלה לעברי והושיטה לי פרי שסק צהוב ועסיסי. לא יכולתי להתאפק ולקחתי בביישנות את הפרי ונעצתי בו את שיני. הטעם המתוק מריר מילא את פי וערפל את חושי. חובב שסק הייתי מלידתי ונהגתי לבלות את חופשת הפסח על עץ השסק שבביתנו עם ספר, נוגס בשסק ויורק למטה את גלעינו. השסק הזה השכיח את תחושותי, והפך את חג הביכורים של אלונים לחג השבועות שלי. חג האישקדיניות.