ישוב קטן וציורי עם גגות אדומים וכיכר אחת בטבור המושבה. סביב הכיכר הזו התרכזו למעשה כל החיים. בתי המסחר המעטים, בית המרקחת היחיד, כמה קיוסקים והאמפי.
האמפי היה מרכז החיים התרבותיים של אותם זמנים. ערב ערב הוקרן סרט חדש, סרטים היסטוריים רבי ניצבים עם תפאורה מרשימה, קאובויים ואינדיאנים עם עשרות הרוגים, תחרויות ריקודי עם, ערבי שירה, הצגות ומופעים ומה לא? הקהל היה נוהר בהמוניו, גולת הכותרת היתה במוצאי שבת, זו היתה חוויה בלתי רגילה ובלתי נשכחת.
הקטע שבין יד לבנים ועד לאמפי, החל מחמש אחר הצהרים ועד סביבות תשע בערב, ניתן היה לראות כמעט את כל תושבי המושבה, ים של בני אדם כמו נחיל דבורים, כמו יום העצמאות במיטבו. האנשים פשוט הלכו הלוך וחזור על קטע הרחוב והעיקר היה מפגשים. כמעט כולם הכירו איש את רעהו וזו היתה חוייה של ממש. פשוט צריך היה להיות שותף למעמד הזה כדי להתפלא, להתפעל.
מלחמת הכרטיסים באמפי היתה מלחמה אמיתית. דחיפות ותורים ארוכים ארוכים. התפוסה היתה יותר ממלאה, ישבו במעברים ועל המדרגות . למעשה לא חשוב איזה סרט הציגו פשוט הלכו לקולנוע. זה היה מין פולחן שאי אפשר לפספס אותו.
שמורת טבע מיוחדת במינה היה הקיוסק של גרייבל, שם טעמנו את השלגונים הראשונים, גזוז ומסטיק. בראשי עדיין מהדהד קולו המיוחד של קובאליק ז"ל ארטיק ! קרטיב!
יהודה בלזר, 2009