בין בנימינה בצפון חדרה בדרום, כשהיא מוקפת בפרדסים, נמה לה פרדס חנה. ממערב עד שפת הים השתרעו חולות נודדים – מקרינים זהב טהור ומבהיקים באור השמש – שהיו לנו למגרש משחקים מלא הרפתקאות. מחנות צבא בריטי הקיפו את המושבה וטבעו את חותמם.
אנחנו גרנו בשכונת "מגד" בבית קטן בעל גג רעפים אדום. הבית התחבא בין עצי הפרי מכל המינים והסוגים כשגדר חיה גבוהה וסבוכה מסביב, שומרת עליו מבחוץ.
חלקת האדמה בארץ ישראל המנדטורית, שנרכשה ע"י אבי 10 שנים לפני העלייה שלנו באביב 1939 (כלומר מאוחר מידי לרוב יהודי באירופה) שהתאפשרה אך ורק כתוצאה של נסיעתו של אבי לפלסטינה כ-10 שנים קודם לכן מתוך ציונות לשמה. קניית חלקת אדמה, שאיפשרה להוריי לקבל סרטיפיקט (מהבריטים) לכניסה לפלסטינה. עד היום אנחנו שומרים לה אמונים בדרך שלנו, אף כי הבית הישן כבר לא מזהיר ביופיו והחצר מעט מוזנחת.
השכונה שלנו היתה מרוחקת ממרכז המושבה, והיתה מורכבת רובה ככולה על טהרת יוצאי גרמניה, או כפי שקראו לנו אז ואולי אפילו היום ה"יקים". היה זה כעין אי בודד בים אנשי המושבה הוותיקים. כמוהם גם תושבי השכונה עסקו בחקלאות, אך בשנות המלחמה לא נמצאה פרנסה בשפע ול"יקים" שעתידם כבר היה מאחוריהם, היו חיים קשים שבעתיים. המודעות על הקירות נכתבו בגרמנית בלבד, כי המבוגרים לא הצליחו ללמוד את השפה העברית. לעובדה הזאת היה גם יתרון מסוים, כי ה"יקים" לא יכלו להבין את אלפי הבדיחות שכוונו אליהם.
אבי, שמצא עצמו חסר כל, עבד זמן מה כפועל במפעל למזון וכאשר הסתיימה שם העבודה התכווצה המשפחה והשכרנו (מבטא: הזכרנו) חדר אחד לקצין בריטי מאחד המחנות שבסביבה. בנוסף לשכירות הביא עמו גם מצרכים שעזרו לכולנו כשאמי בשלה לכולם. בבת-אחת הפכנו לעניים קשי יום. אנחנו הילדים ראינו שסביבנו המצב הכלכלי משותף לרוב התושבים וחוץ מזה חלמנו להדמות לצברים – שאיפה שלא כל-כך צלחה לנו.
בתקופה ההיא לא היה אכפת לנו שאין לנו כסף… עד לאותו הרגע הקריטי כשהורי החליטו שאין כל צורך להחליף את המכנסיים שהבאנו מחוץ לארץ, רק מפני שהגענו לארץ המובטחת. מה כבר יכולה להיות הבעיה עם המכנסיים? כולם לובשים אותם, חאקי, קצרים-קצרים, מקופלים ל"שיבר". אבל לא לכולם!! אותי הכריחו ללבוש מכנסיים טירוליים כאילו נמצאנו הרגע בבוואריה. למכנסיים היתה "חנות", מין מלבן לבן עשוי עור שהיה צורך לשחרור מלמעלה ולהפילו כלפי מטה כל פעם שרציתי לעשות את הצרכים, משהוא כמו הגשרים התלויים על המבצרים בימי האבירים. המכנסיים היו מוחזקים על הגוף באמצעות "שלייקס" מעור עם רקמה יפה של צבי. אורך המכנסיים הקצרים האלה הגיע עד מתחת לברכיים. ללבוש אותם ביום חמסין היה גרוע מהשריון של צלבני. מכנסיים אלה לא התבלו ולא התלכלכו במיוחד לאורך זמן רב ולכן אלצו אותי ללבוש אתם יום, יום, חודש בחודשו. כל בוקר, כאשר הייתי נכנס לכיתה לבוש בזוועה הזאת היו צוחקים עלי בקול רם על "מכנסי הפח" שלי. חוץ מזה אך לא הייתי יחיד, היינו הולכים עם סוליות מצמיגים ישנים על הנעליים הבלויות. המבוגרים היקים פשוט התעלמו מהמצב החדש.
הם דברו וחשבו בגרמנית, קראו ספרות יפה, שמעו מוזיקה קלאסית והראש שלהם היה בעננים. אולי בשם כך לא למדו את השפה העברית. אבי היה לבקן ולבש מכנסי חאקי קצרים שהגיעו עד הברך והגרביים הארוכים, כך שנשאר רק פס צר שאותו צבעה השמש בצבע אדום לוהט. על הראש הוא חבש כובע פקק פנמה והיה עובד בין עצי הפרי בשמש היוקדת כששרוולי חולצתו לא מופשלים. הוא היה דבק לרדיו גדול המימדים שעות לא מעטות כדי לשמוע את החדשות מהמלחמה. בזמו הפנוי היה שוקע בבטהובן או משוחח על משנתו של עמנואל קאנט. החינוך שנתן לנו, לאחי ולי, היה גרמני בעקרון: קשוח, לא מתאפשר, קולני לעתים וגם מלווה בכף ידו. כאן דוקא הוכיחו עצמם המכנסיים כהגנה על הישבן. אמי, שהיתה בשעתה גברת מפונקת הרגילה שמשרתים יעשו כל דבר ודבר, שינתה כאן בארץ את חייה מקצה לקצה. צעירה כבר לא היתה, אך הלכה ולמדה לבשל. הסיר על האש והראש בספר. – לטעמי ולטעמם של הילדים והנכדים בעתיד, היא הגיע להישגים מרשימים.
זה התחיל בצעקות: "נאצי"! כך קראו לי הילדים בארץ הקודש, ואני עוד לא שכחתי שקראו לי רק לפני חודשים מספר: "יהודי מלוכלך". כל בוקר כשהופעתי בבית הספר חיכיתי לראשון שייפתח את הפה. הייתי גדול ושמן וגם כוח לא חסר לי, כך שלא נשארתי חייב לאף אחד. ייתכן שמקור השנוי והייחס היה קשור בצורה זו או אחרת בכוחותיי, אך לאחר זמן לא רב רכשתי לי חברים רבים ונפתחו קשרים שהחזיקו שנים רבות. למדתי מכל זה כמה דברים: ארץ ישראל אינה הגולה. לא חייבים להוריד את הראש ולשתוק ושמתחת לקליפה החמה של הצבר מסתתר לב חם.
במושבה היה רק בית-ספר יסודי אחד[1]. כדי להגיע אליו הלכנו בבוץ ובמים בחורף, ואילו בקיץ היינו זוחלים בחולות. ילדים שיכלו להרשות לעצמם רכבו לבית הספר על חמורים. הם היו קושרים אותם בחצר מתחת לעץ אלון ענק. ללא התחשבות בגילם הרך של התלמידים, ותחת עינו הפקוחה של המנהל, נהלו החמורים והחמורות חיי אהבה סוערים. מתחת לצל האלון ולקולות נעירות תאווה, קבלנו את שיעורנו הראשון במין.
כשסיימתי את הלימודים ביסודי[2] הסתיימה גם המלחמה. נהר המאורעות זרם לו בשצף-קצף וכך מבלי לשים לב, החליקו הבריטים לחיי. לאחר סיום כתה ח' מצאתי עצמי עובד כנער ליד קיבוץ עין-שמר בשדה תעופה בריטי ובו ביה"ס לטיס. המשכורת היתה זעומה. תפקידי היה להביא חלקי חילוף למטוס מהמחסן. המקום הזה היה העתק מדויק של מבנה המעמדות באנגליה. לנו ה"ילדים" היה מקום קבוע מראש בתחתית. הקצינים והטייסים היו בראש הפירמידה. הם באו מהשכבות העליונות של החברה, היו בעלי קשרים ולמדו בבתי הספר הנכונים. לא היה וגם לא יכול להיות מגע בינם וביננו, ארבע בני עשרה מהמושבה.
הטיפול במטוס נעשה ע"י צוות עבודה. לכל צוות היתה פירמידה משלו. בראש רב טוראי בריטי שהיה מפקד הצוות ואחראי. צוות כלל ארבעה חיילים בעלי מקצוע, מתחתם נער יהודי אחד להבאת חלקים ועזרה בשעות הצורך, ולבסוף קבוצה של ארבעה ערבים שהיו מופקדים על רחיצת החלקים וכל אשר דרש ניקוי.
למרות שהיינו בחזקת "ילידים" הרי שהתפתחו ביננו ובין החיילים הפשוטים יחסי ידידות. לאנגלים יש תמיד מוסד מקודש! הפסקת תה. הם נהגו להכריז על ההפסקה לעתים קרובות. בזמן הזה נשארנו עם הערבים לבד ונאלצנו להתמודד עמם. היינו מתבצרים באחד המטוסים הענקיים בשטח הבסיסי והם, בני דודינו הנחמדים היו מקללים אותנו, צורחים בקולי קולות ומאיימים עלינו בכל הבא ליד.
רק נגמרה ההפסקה, חזרנו יחד לעבודה כאילו לא קרה דבר. בשבילנו היו אלה רמזים עבים למה שמחכה בעתיד. שם למדנו שמותר לפחד, אך גם אסור בשום אופן להראות זאת. שייקספיר אמר פעם שגיבור מת רק פעם אחת אך הפחדן מת אלפי פעמים[3]. יודע שאני שהוא צודק מהתנסות אישית. כחניכי החג"מ (חינוך גופני טרום גיוס) עברנו תרגילי ג'ודו פעם בשבוע. היינו עומדים עומדים בשתי שורות והמדריך היה "מרגיל" אותנו לקבל מכות רצח, במטרה לחסן אותנו – עובדה, גם האינדיאנים עשו זה בהצלחה מרובה. עסקנו הרבה בספורט שימושי, ואני ילד כבד משקל, החזקתי בתואר המפוקפק של "הגרוע ביותר בפלוגה בטיפוס על חבל". לא היה נחל או מקווה מים בשרון שלא נפלתי לתוכם ביום מן הימים. הפחד ואני למדנו מהר לחיות זה עם זה.
כעבור שנה יכולתי להמשיך בלימודים. כמו רבים אחרים במושבה למדתי בבית הספר המקצועי בחדרה. לאחר זמן לא רב למדתי על עצמי שגם אם בעבודה המקצועית לא הייתי גאון גדול הרי בלימודים עיונים עשיתי חיל. הבעיה היתה שהמציאות היתה מוזרה לגמרי, בבית היו כוחות מנוגדים: מצד אחד אבי, בעל הבית, איש הסדר ושמירת החוק והחוק היה של המנדט; מצד שני: הדייר קצין בריטי, אדם נעים הליכות, בן לאחת המשפחות העשירות בסקוטלנד שלחם בגרמנים מאחורי שולחן כתיבה. הוא קצין שלישות באחת המחנות והסביבה.
אחי אלי היה ההפך הגמור ממני, גבוה ורזה, ספורטאי ובעל בטחון עצמי לא מבוטל ולצערי גם המפקד שלי. בלילות היינו יוצאים שניים – האחד מצויד בדלי עם דבק ומברשת גדולה והשני בחבילת כרוזים. היינו עוברים ממקום למקום ומדביקים את ה"חומה". האנגלים הסתובבו בכל מקום. אז לא מספיק שפחדתי להיתפס תוך כדי ההדבקה, גם הרגשתי שהמפקד (אחי) מנצל אותי. היה עלי להעביר את כל הכרוזים באוטובוס בדרך הביתה מבית הספר בחדרה. החיילים הבריטים היו עוצרים את האוטובוס, מוציאים את הנוסעים ממנו ועורכים עליהם חיפוש. אחד החיילים היה עולה ובודק בפנים. הכרוזים היו מונחים למעלה על המדף עם המזוודות ונשמתי היתה פורחת כל פעם מחדש. ואבי היה אומר: השתגעתם! להחזיק חומר לא חוקי בבית שלי? אחי היה עונה לו תשובה ישראלית טיפוסית: "זה בסדר אל תדאג." האנגלי לא אמר דבר. הוא עצם עין ואטם את אוזניו.
היה זה יום שישי רגיל[4]. ישבנו בכתה והמורה ניצב היה ליד הלוח ולפתע באמצע המשפט נשמעו צעקות – "לעזוב הכל ולרוץ לגבעת חיים". לקחנו את מקלות הקפ"פ (קרב פנים אל פנים) שהיו תמיד עמנו ורצנו לקיבוץ. כל אחר הצהרים ראינו את הכוחות הבריטיים – עשרות טנקים ושריונות – סוגרים על הקיבוץ מכל עבר. לפנות ערב כשהם מנו כחטיבה שלמה, לא יכול היה אדם לבוא או לצאת. בפנים היו אלפים ללא אוכל או מקום לינה. ניסינו אנחנו הנוער להשליט את הסדר עם מקלות הקפ"פ, אך כמובן ללא הצלחה. תחושת האחווה והתרוממות הרוח היתה עצומה.
בבוקר השתנה הכל. יחידה מקיבוץ שכן נפגעה אנושות מאש הבריטים כאשר ניסתה לפרוץ אלינו. יחידות משטרה החלו לנוע אל פנים הקיבוץ. אמרו לנו להתנגד, אז זרקו עליהם אבנים. שוב נשמעו יריות, וברגע זה הושלך הס והכל נגמר. הכניסו אותנו, אולי חמשת אלפים איש, למכולה ענקית שהוכנה מבעוד מועד. היינו מוקפים גדרות תיל. מסביב הצבא ומעל חג מטוס. זרקו לנו מעט לחם מעל לגדר וגם מעט מים. אבל ההרגשה הזאת של שייכות, הגאווה שעשיתי משהו, אפילו מעט, תשאר עמי תמיד וככה כמעט, בהיסח הדעת נגעתי בהסטוריה. הסוף היה שהעבירו את כולם דרך פתח צר ואסרו כל מי שרצו: בעיקר בעלי שפם או מעיל עור. אותנו, הנערים שלחו פשוט הביתה, שם ישבו ההורים ודאגו כשאנו לא טרחנו לחשוב עליהם.
מתוך הספר "בהיסח הדעת נגעתי בהסטוריה". משה סיני.
[1] הכוונה לבית הספר העממי, כיום: בית ספר "אלונים" – בית הראשונים
[2] בית הספר היה שמונה שנתי, כלומר מדובר על סיום כתה ח' – בית הראשונים
[3] Cowards die many times before their deaths; The valiant never taste of death but once. – שייקספיר, "יוליוס קיסר", מערכה 3, תמונה 2
[4] הכוונה כנראה למצור על חגלה וגבעת חיים, 25/11/1945 – שארע ביום ראשון – בית הראשונים