אורית ברנר/ בָּמְבִּינָה האתון
במבינה היתה האתון של משק אייזנשטדט בפרדס-חנה. שם זה ניתן לה מנעוריה על שום עיניה ומראה המלבב כשל במבי – עופר האיילים. היא שימשה את סבי שכנא ואת דודי שאוליק ואבי – מיכאל, בנסיעתם לפרדס המרוחק מהבית, ברחוב הדקלים עד לגבול בנימינה ממש. העגלה הקטנה, שיצוליה התחברו לרתמת במבינה, הובילה בדרך-כלל את סבי או אבי ואחיו, ומאחוריהם הטורייה הנצחית ואולי מזמרות ודברי אוכל שסבתי, מלכה, ציידה בהם את היוצאים ליום עבודתם הארוך בפרדס המרוחק.
גם אנו, הילדים, זכינו מדי פעם לרכב ולשבת בעגלה מאחורי במבינה. (טרקטור או מכונית – לא היו בנמצא בימים ההם), וזה היה כלי תחבורה זמין, זול ואמין, (אף אם איטי למדי…) אך כדברי ליפא העגלון – איש לא מיהר אז לשום מקום, ולמרבית הפלא, ההספקים – הספיקו היטב לצרכים, ולהיפך… אהבנו את במבינה אשר טופלה וטופחה כראוי. והיא, על-פי-רוב, החזירה לנו טובה ושירתה אותנו נאמנה, לצרכי נסיעה ומשא.
בני דודי, שלמדו בביה"ס החקלאי בפרדס-חנה, בוודאי לא התעמרו בחמור המוסד היפה והציורי… [הכוונה למיקדו, הזכור לנו משני הגיליונות הקודמים. – אב"ע].
מתוך "חדשות בן-עזר" גיליון 582 14.10.10