אלה תולדות פרדס חנה – גדעון חזנוב

אלה תולדות פרדס חנה, כפי שסופר ע"י ותיק המושבה גדעון חזנוב.

"התישבות על הקרקע היתה משאת נפשם של רבים בארץ, הבעיה היתה היכן להתישב. שלא לדבר על אנשים חסרי אמצעים, שבשבילם היה הדבר הרבה יותר קשה. גם אנשים בעלי אמצעים לא גדולים התקשו למצוא מקום להתישבות במושבות הקימות. ולכן, כאשר יצא הקול שחב' פיק"א עומדת ליסד מושבה חדשה, נמצאו קופצים רבים. בשנת 1926/7 החלו להכשיר שטח אדמה לסדור משתלת ציטרוסים (שטח פרדסי רסקו כיום – ב"ר).  הבעיה היתה איך להכלל בין המועמדים להתישב במושבה הזאת. המועמדים נחלקו לסוגים שונים, פועלי פיק"א ותיקים, שלא נדרשו להשקיע כסף. הם נקראו סוג ה', וקבלו בית מגורים בן שני חדרים ללא מטבח ושרותים, מגרש של 5 דונם ע"י הבית, ועבודה קבועה אצל חב' פיק"א. בעתיד, הובטח להם, יקבלו שטח פרדס נוסף. סוג אחר  של "בעלי הון", שנקראו אח"כ סוג ב' או 800, לפי סכום הלירות שנדרשו להשקיע במשקם, וסוג ג' או 500.
סוג ב' קבלו מגרשים ברח' הנדיב וסוג ג' רובם ברח' הדקלים ומיעוטם ברח' הנדיב. מבחינה משקית ושטח הקרקע לא היה הבדל בין שני הסוגים הנ"ל, אלא זה: סוג ג' (500) קבלו בית בן שני חדרים ומטבח קטן (שרותים בחצר), מגרש בן חמישה דונם ליד הבית, ו- 20 דונם אדמה מוכשרת לנטיעת הדרים. את הנטיעה היה עליהם לבצע בכוחות עצמם מתוך 500 ל"י. הכסף הופקד בבנק בחשבון מיוחד וממנו יכלו למשוך בשנה הראשונה 160 ל"י להוצאות נטיעה וקיום המשפחה, ו- 85 ל"י בכל אחת מארבע השנים הבאות. בשנה השישית קוו שהכנסת הפרדס תספיק לפרנסת המשפחה. הפרדס לא ספק תעסוקה מלאה בשנים הראשונות והמתישבים יכלו לעבוד אצל חב' פיק"א בזמנם הפנוי. כשהצטמצמה העבודה אצל פיק"א ולא היתה תעסוקה, הורע מצבם ובאופן יחסי היה מצבם של הפועלים המתישבים סוג ה' טוב ממצבם של "בעלי ההון" סוג ב' ו-ג'. מצב מתישבי סוג ב' (800) היה דומה בכל לאלה מסוג ג' בהבדל ש-300 ל"י מתוך ה- 800 ל"י שהיה עליהם להשקיע הקציבו על מנת לבנות להם בית כרצונם, כמובן לאחר אשור חב' פיק"א לתכנית הבנין.
מספר המועמדים היה גדול ממספר המשקים. אולם עד שהגיעה שעת ההתישבות בפועל התמעטו המועמדים כיון שחלק לא יכול היה לגייס את הסכום הנדרש, ובסוף שנת 1928 או תחילת 1929 נקראנו, מועמדי סוג ג', לפגישה בחיפה עם הנהלת פיק"א. היינו 9 מתישבים ביניהם שתי מתישבות. גב' לאה דויטש ז"ל וגב' חנה ויצמן, אגרונום מרוסיה עם מבטא רוסי מובהק (סוג ב'). כאשר ראתה אותי, הייתי בן 22 ונראיתי צעיר מכפי גילי שאלה: מי זה הצינוק (התינוק) הזה? שאר המתישבים בשנה הראשונה 1929 מסוג ג': רוזנטלר, פלבסקי, רומן, חזנוב, ברלוביץ, המרוב, אלטברג, ברנשטיין.

הפגישה עם החב' רוזנהק וויקטור כהן היתה קצרה. מסרו לנו על פרטי התכנית, חלוקת הסכום של 500 ל"י לחמש שנים, וכי המשק יהיה מורכב מ-20 דונם פרדס ו-10 דונם איקליפטוס. באופן בלתי רשמי נאמר לנו לפני כן שמלבד פרדס נקבל 20 דונם למטע שקדים או גפנים, ויוחנן אלטברג ז"ל העיר על זה והח' ויקטור כהן ענה: זאת התכנית ואם לא מוצא חן בעיניך "אנסט א ברירה" (יש לך ברירה) זאת אומרת הרשות בידו להסתלק מההתישבות. ניתנה לנו הזכות לבחור 10 חלקות רצופות בתוך רח' הדקלים (מתוך בערך 30 מגרשים). אחרי פגישה בין אנשי סוג ג' הוחלט שברנשטין ז"ל ואני נצא לבחור את עשרת המגרשים. ברנשטיין היה מחמיר גדול ולא מצא אפשרות לבחור 10 מגרשים רצופים. חלקם נפסלו על ידו בגלל מבנה שטח, חלקם בגלל הרכב האדמה. המגרשים שהם כיום של פרידמן עד ברוזה נפסלו על ידו בגלל היותם בבקעה והחשש שבקיץ יהיה שם חם מאד. הבחירה נדחתה עד אחרי הכשרת הקרקע ויישור השטח, ואז החלט לקחת את עשרת המגרשים מרוזנטלר עד איזנשטט. ביום 9/6/1929 הוגרלו המגרשים בין המתישבים.

מסים
            עם היוסד המושבה נתגלה מיד צורך בהטלת מסים לקיום השרותים שהיו בעיקר שמירת המושבה והחזקת גן ובית ספר. לכל סוג מתישבים היה "ועד סוגי" שטפל בענינים מיוחדים לו, בעיקר קשר עם פיק"א. לענינים הכלליים נבחר ועד מושבה ע"י כל המתישבים והתושבים. מיד נתעוררה בעית זכות הבחירה לנשים. "המתקדמים" והנשים דרשו זכות בחירה לגבר ולאשה. "השמרנים" היו בעד קול אחד לכל משק, והציעו שהזכות בידי האשה או הגבר להצביע בשם המשק. מעבר לסעיף "הקידמה" היתה אולי כוונה לזכות ברוב קולות כיון שבני סוג ה' היו ברובם נשואים ובסוג ג' הרוב רווקים. בסופו של דבר נתקבלה הדעה שזכות ההצבעה היא למשק ולא לפרט.
נתנו זכות בחירה לכל אדם שחי במושבה תמורת תשלום "מס מינימום" חמשה גרושים לחדש, אבל לא היו הרבה קופצים על "המציאה". אדם כזה שנזקק לשרותי ביה"ס או הגן היה חייב בתשלום מסים כשל מתישב ולמס קראו "מס תושב", זהה ל"מס יסוד". המס שנקרא "מס יסוד" נקבע ל-20 גרוש לחדש. זה היה בערך שכר יום עבודה של פועל. עם הזמן התברר שהסכום אינו מספיק, והעלו אותו ל- 25 גרוש. ההנחה היתה כי בשעה שהמושבה תגדל אפשר יהיה להקטין את הסכום אלא שהתקוות נתבדו. אחרי שנוספו עוד מתישבים ומספרם הגיע ל-40 העלה המס ל- 35 גרוש לחדש וגם זה לא הספיק לכסות את התקציב.
סעיפי ההוצאות העיקרים היו שכר שומר לילה, ושכר מורה וגננת. מזכיר הועד היה אחד מחבריו, כמובן בהתנדבות. כעבור 3 שנים לייסוד המושבה לקחו מזכיר בחצי משכורת 3 לירות לחדש. היה זה מר זלצר ז"ל.
חלק מן התקציב היה מתקבל מן האופה והקצב ששילמו בעד הזכות לספק לחם ובשר למושבה. הדבר גרם לויכוחים ארוכים בין "הסוציאליסטים" ו"אנשי המעשה" במושבה. הראשונים טענו שהם נגד מסים "בלתי ישירים" וגייסו את התיאוריה של ניצול העמלים וכו' וכו', וכנגד זה הציעו מס על הרכוש. אנשי המעשה טענו כנגדם שזאת צורה מקובלת לגייס כסף למטרות ציבוריות, כך נוהגים בהרבה מושבות ולמעשה אם מחיר הבשר או הלחם יהיה דומה לזה שבמקומות אחרים אין הפרט סובל מכך. בסופו של דבר היו גובים מן הקצב שסיפק בשר למושבה מס עד שקמו לו מתחרים והוא חדל מלשלם.
מס רכוש הציעו להטיל על הפרדסנים לפי הדונם. הפרדסנים סוג ב' ו-ג' התנגדו וטענתם היתה שכל זמן שאין הפרדסים מכניסים אין להטיל עליהם מסים. הגיעו דברים לידי כך שוועד המושבה עמד להתפרק, אבל בסופו של דבר הגיעו לפשרה ובמקום 1 גרוש (גרוש אחד) לדונם לחודש קבעו 7 מיל (7/10 גרוש) לדונם. זמן מה גבו את המס: בינתים התחילו הפרדסים להניב ואז התברר לאור ההכנסות הירודות שאין הצדקה להטיל מס מיוחד על הפרדס. מתישבי סוג ה' קבלו אז, מחברת פיק"א, כ-10 דונם וגם הם כבר לא נלהבו לשלם מס על הפרדס, והמס מת לו מיתת נשיקה. בשעת הויכוחים על מס הפרדסים (מס הדונם) טען אחד מבעלי הפרדסים שיותר צודק יהיה להטיל מס על זה שיש לו אמבטיה בביתו. זה היה אז לוקסוס מאין כמוהו, ומספר האמבטיות היה יותר גדול דוקא אצל המתישבים שלא היו בעלי פרדסים.

"מס הכנסה" הוטל על בעלי משרות. פועל השתכר 5-6 ל"י לחדש. על אלה שהרוויחו למעלה מ-10 ל"י הטילו מס הכנסה. עד כמה שאני זוכר היה זה 5% על הסכום שמעל 10 ל"י לחדש. במשך השנים שינו את השם וקראו למס "מס עסק".

מסים (פזמון)

1.      נאה הדור היה העולם לולא התקימו בו המסים תושבי פרדס חנה הרימו קולם ולשלמם אינם רוצים.	4. הטלת מס הכנסה זו בכלל טעות גסה משכורתי שלושים לירה ומצבי בכל זאת רע
2.      רבותי זהו סקנדל מתשלומים אני מדולדל צעק סנדלר תופס אימום בשלמו מס מינימום.	5. לשלם מסים איני מסכים אמר אכר מתל יקים רבותי אס איז שלעכט די לגע איש האב נישט קין אינטרגע
3.      מה זאת אומרת מס תושב זעק מרה אותו בית אב מספר בניו סה"כ ששה ובביה"ס רק חמישה	6. והדבר הכי מבהיל זה מס הדונם 7 מיל דבר זה אין להעלים ממש ממשלת פועלים

 

שמירה
שמירה על המושבה נקבעה מיד עם היווסדה. צריך היה לשמור על הרכוש מפני גנבים, ובשעות של מתיחות, שלא חסרו, גם על בטחון הנפש, כיון שמספר המתישבים קטן היה, היווה סעיף השמירה את הסעיף העיקרי בהוצאות, אחרי החינוך.   בדרך כלל היה שומר אחד בשכר ובמשך תקופה קצרה שניים. לשומר הקבוע היה מצטרף לפי התור אחד המתישבים, וכל שבועיים שלושה היה חוזר התור לשמירה. אחרי שבמשך חדשים אחדים העסיקו 2 שומרים בשכר, החלו המתישבים לרגון על ההוצאה הגדולה, ודרשו לפטר אחד השומרים. נקראה לשם כך אסיפה כללית, וכדי לסכל את כוונת הפיטורים נקט יוסקה בדרק, שהיה ממונה על השמירה, בתרגיל מקובל. בתוך להט הוויכוחים בעד ונגד פיטורי השומר השני ,נשמעו יריות בקרבת מקום. בדרק הופיע נרעש וקרא למשה לרנר, שבביתו נתקימה האסיפה (והטעם שהוא רווק ואין לחשוש לבקורת של בעלת הבית על "המהפיכה" שעורכים) לקחת את נשקו ולצאת לבדוק מה קרה לשומרים. אחרי זמן מה חזרו, ומסרו שערבים ניסו להתקרב לאחת הרפתות, וגם השתמשו בנשק. בקיצור, בהצבעה הוחלט להמשיך בשני שומרים בשכר, אבל כעבור מספר חדשים החלט להסתפק באחד.

עם כל מצב מתוח בארץ היתה שמירה מוגברת ע"י גיוס המתישבים ולשיא הגיע הדבר בימי מאורעות 1936. אז נמשך הדבר למעלה משנה, וכל תושב היה לן בביתו שני לילות ובלילה השלישי בעמדת השמירה. ניבנו עמדות מבטון עם חרכים לתצפית וייריה, מכוסות בגלל קרשים וטול. בתוך העמדה היו שקים ממולאים קש ועליהם אפשר היה לשכב ולנמנם. בכל עמדה היו שלושה אנשים. אחד מהם ישן ושנים שמרו. גם על הפרדסים היתה שמירה מפני עדרי הגנבים ומפני גניבות. השומר היה רכוב על סוס ומתפקידו היה גם לפקח על בריכות המים בפרדסים, לסגור אותן כשהתמלאו במשך הלילה. ב-1936 היו מקרים של עקירת עצים ע"י הערבים בסביבה וכדי למנוע מקרים כאלה היו יוצאים נוטרים (שגויסו לשם שמירה בזמן מאורעות 1936 וקיבלו אמון צבאי בהסכמת ממשלת המנדט) לשמירה ומארבים בשטח הפרדסים. אחרי שהמצב שקט קצת היו השומרים הללו נרדמים לפעמים בשעת מארב וכדי שלא ימשיכו בשינה עד לאחר זריחת החמה, היו לוקחים איתם שעון מעורר בתוך קופסה. הדבר ניגלה .לילה אחד, כשהחזירו את הנשק לתחנת הנוטרים, פתאום נשמע צלצול. התורן נגש לטלפון, אבל הצלצול נמשך ואז נגלה הסוד: השעון המעורר התחיל לצלצל מתוך הקופסה כיון ששכחו לסגור את המנגנון.

המקרה עם יוסקה בדרק ז"ל
            בשנת 1931 נתמנה יוסקה בתוך שומר רוכב על הפרדסים והשדות, וכן ריכז את ענין השמירה במושבה. על האדמות הפנויות שלא היו עדיין נטועות נהגו המתישבים לזרוע חציר. יום אחד הבחין בדרק בעדר פרות של הבדואים רועה בשטח זרוע ע"י בית הקברות. תוך דין ודברים והתכתשות עם הרועים נפלט כדור מרובה הציד של בדרק, ואחד הרועים נהרג. הערבים הזעיקו את המשטרה וזו הגיעה ואסרה את בדרק. השתררה מתיחות בסביבה ומיד הגבירו את השמירה. במרכז המושבה היתה פלוגה בכוננות. שומרי המושבות הקרובות הגיעו לתגבורת וחלק מהם רצו לסייר במקום המאורע. הם פגשו בגרינוולד שגר בקרבת מקום ויצא לחצרו אותה שעה, ובקשו ממנו להדריכם בסביבה ,כי בינתים החשיך היום. עברה חצי שעה ואשתו של גרינולד ראתה כי בושש לחזור, נתמלאה חששות ורצה למרכז להודיע במפקדה על היעדרו. בינתיים חזר גרינוולד ולא מצא את אשתו בבית, גם הוא מיהר למפקדה להודיע על כך. בדרך נפגש עם אלה שיצאו לחפשו, בעקבות הודעת אשתו. בחושך לא הכירו אותו ושאלוהו: אולי פגשת את גרינולד? והוא מיהר לענות בהתרגשות: גרינולד זה אני, אבל איפה אשתי?
יוסקה ישב בבית הסוהר חודשים רבים. בינתים נהלו משא ומתן עם המוכתרים של הבידואים על "סולחה" ותשלום כופר. אחרי שבאו לעמק השווה, ואחרי שבמשפט העידו הערבים שהרועה משך ברובה הציד וכך נפלט הכדור הקטלן, יצא בדרק לחפשי, ואז נערך טקס הסולחה. במחנה הבדואים ע"י כרכור הוקם אוהל מיוחד, זבחו כבשים ובישלו אורז כנהוג. כל הבדואים מן הסביבה ורבים מבני המושבה באו להשתתף בטקס בו מביאים את הנאשם ברצח אל בני משפחת הנרצח והם מאמצים אותו במקום המת. במהלך הטקס חלק מבני השבט מעמידים פנים שאינם מסכימים לכך, ומניפים את מקלותיהם כמתוכננים להכות. אבל במקרה זה היו כאלה שלא שלשלו די לכיסם מסכום הכופר ובמקום לעשות עצמם כמכים חלקו מכות נאמנות לבני המושבה שהיו שם. אלה נשאו את רגליהם במנוסה לעבר המושבה וסחפו איתם חזרה את ההולכים לשמחה, שלא היתה רבה כבר. העקר שענין גאולת הדם מצד הבדואים בא על פתרונו.

הדברים שלהלן נכתבו בשנת 1936 לערך
            מי שיבוא עכשיו לפרדס חנה ואפילו מי שנמצא בה כבר שנים אחדות יכול לשער שהמועצה (שנמצאת בבית על יד ברוזה) ימיה כימי המושבה, שכנה לה תמיד בחדר מרווח עם מזכיר, שמש, טלפון מצלצל ומכונת כתיבה מתקתקת, ולא היא. היו ימים, ימים שלפני הולדת המועצה, ימים של ועד המושבה ואסיפות כלליות, וכל שנה בחירות ולא פעם בשנתיים. ואסיפות כלליות סוערות ,דיונים ושינויים בתקנון שהרי האסיפה הכללית היתה "המוסד העליון של המושבה" (מתוך התקנון). עכשיו יש לנו תקנון, ומועצה הדנה ומחליטה בכל הענינים, מפרשת את התקנון פירושים מפירושים שונים, והרי העיקר הפירושים ולא החוקים עצמם. מרחיבים במקום שרוצים להרחיב, ומיצרים במקום שרוצים להצר. אבל בתקופה ההיא נולד התקנון, ובאסיפות הכלליות התווכחו, התפלמסו, תיקנו ועיבדו עד שנוצרו החוקים והתקנות ואסיפות כלליות היו מתקימות לעתים קרובות ואפשר לאמור שהיו אסיפה כללית במערכות והמשכים רבים. באולם רחב לא היה צורך. בתחילה היה חדר אחד קולט את כל המשתתפים שהיו יושבים על הכסאות, הספות והמטות ובעיקר על הרצפה. אחר שנוספו עוד מתישבים היה חלק מן הקהל מסתדר על יד הדלת והחלונות, עד שנבנה גן הילדים (כיום – בית הראשונים – ב"ר) (על יד המועצה הישנה (כיום: בנין מחלקת איכות הסביבה והמועצה הדתית – ב"ר)) והמרפסת שלו שמש לאולם לאסיפות.
בזמננו מסתפקים להנהלת אסיפה ציבורית ביו"ר אחד. אולם בימים ההם היינו בוחרים נשיאות, פרזידיום כמו שנהג  דנובסקי לומר. זה משווה יתר חשיבות לאסיפה וגם טעם מעשי היה לכך, כיון שמכל אסיפה נרשם פרטי כל מלא. כל הצעה, כל השגה וכל וכוח היו נרשמים, ולא היה בכוחו של אדם לכתוב כ"כ הרבה וחברי הנשיאות היו מתחלפים ביניהם בכתיבה. מי שיפתח ספר פרטי כל מהימים ההם ימצא דפים שיש בהם הרבה שורות פנויות. זאת היתה שיטתו של אחד המזכירים שהיה חרד על כל מלה שנפלטה שתירשם. כיון שסטנוגפיה לא למד, ובכתיבה רגילה לא הספיק לדלג אחרי שטף הדבור של המתווכחים, היה משאיר רווחים בשביל הדברים שלא הספיק לרשום, בהנחה שלמחרתו ימלא ע"פ זכרונו את החסר, אלא שלמעשה נשארו הרווחים ריקים עד היום הזה, וחומר היסטורי רב ערך ירד לתהום הנשיה.
בדרך כלל היה סדר היום מורכב מ- 8-10 סעיפים, אבל יש שהגיעו גם ל-14. כיוון שלכל סעיף היו מצדדים ומתנגדים, מפשרים ומשנים, הרי שהאסיפות ברובן נמשכו עד אחרי חצות ונסתיימו בהחלטה להמשיך באסיפה בעוד שבוע.
הועד הראשון למושבה פרדס חנה, בן בלי בית היה. פעם התאספו בביתו של פלוני ופעם אצל אלמוני, ספר הפרטי -כל והתיקים היו בביתו הפרטי של המזכיר (אחד מחברי הועד) עד שקם הוועד השני וקיבל בבנין הגן חדר לרשותו (הגן שע"י הספריה), אמה וחצי ארכו ושתי אמות רחבו, ורכש לו ארון לפנקסים ולתיקים ושלחן רעוע התקין לו. לכסאות לא הספיק התקציב, וגם לא היה צורך מיוחד בהם. רהיטי "של" היו נפוצים אז במוסדות המושבה, הלא הם "פחי" הנפט הריקים (שימשו גם בבית הספר בתור ספסלים). אמנם רהיטים מוסיקליים היו אלה, וגרמו לרעש עם כל תנועה, אבל "קלים ונוחים" ככתוב במודעות לרהיטים. מאור חשמל לא היה עדיין במושבה, ופנסי הרפת היו משמשים ל"ממשלת הליילה": בשעת ישיבות הוועד. הוועד השלישי (הבחירות מדי שנה) צעד עוד צעד אחד קדימה, וקיבל את החדר הקטן בבית הציבורי, המטבח (ע"י ברוזה). שני החדרים האחרים שימשו למרפאה. אז קיבלו גם מזכיר במשכורת חלקית (3 ל"י לחדש). לאחר שעברה המרפאה מן הבית הציבורית לבנינה (פנת רח' החרובים והדקלים), שימש החדר האמצעי לדאר ביום ולישיבות הועד בלילה, וכשעקר הדאר לבנין שבככר המושבה (חנות טננהוז) השתלט הוועד על הבנין כולו. ארבע שנותיו הראשונות של הוועד עברו ב"חרבה", דהיינו ללא שתית תה בישיבות, ובחמישית הקיץ הקץ על תקופת היובש. מר רודה ז"ל, אדם בעל נשמה רוסית, הנהיג שתיית תה, והדבר נכנס למסורת הוועד ונתקדש.

דאר
כתובת למכתבים היתה: פרדס חנה ע"י כרכור, משם הביא את הדאר גרשוני האופה ,בשעה שבא לחלק את הלחם במושבה. אחרי שנתיים-שלוש בערך, כאשר היה כבר מזכיר וועד בשכר, ו??? משרד נפתחה בו "סוכנות דאר". אפשר היה להשיג שם בולים ולמסור מכתבים למשלוח, אבל חלוקת הדאר נעשתה באופן פרטי ע"י וועד המושבה. כדי לפתוח סניף צריך היה להוכיח שמוכרים בסוכנות בולים בסכום שהיה די גדול ביחס למושבה. המזכיר ערך תעמולה בין המתישבים ובמשך חדשים קנו והכינו מלאי של בולים. התכסיס הצליח וכעבור זמן נפתח סניף דאר.

זכרונות על ראשית הדאר
ראשיתו של הדאר בפרדס חנה בביתו של רדז'בסקי. יום יום היה בא גרשוני האופה רכוב על חמורו, עם שני ארגזי הלחם ובאחד מהם נמצא שק הדאר, מוסר אותו בבית רדז'בסקי ומקבל את המכתבים הנשלחים מן המושבה. בערב היו נוהרים לשם לשאול על מכתבים שהגיעו ולמסור את המכתבים למשלוח. וזכור אותו מקרה שגרשוני, ששקע עם חמורו ביום גשם בדרך, והביא את הדאר כשהוא לח במקצת, וגרם ע"י זה להתמחותם של אנשי פרדס חנה לפענח כתובות עתיקות ומחוקות. וכך נמשך הדבר עד שקפץ על גרשוני רוגזם של מתישבי סוג ג' – 500. אחרי שכיתתו משך זמן רב את רגליהם עד בית רדז'בסקי כדי לקבל ולשלוח את מכתביהם  הרימו קול ויצעקו, ודרשו שווי זכויות. דהיינו דרשו להביא את מכתביהם לבית סלומונוביץ (בן יעקב) שהתנדב ופתח "סניף דאר" בביתו.
אחרי מלחמה קצרה הוכרח גרשוני להיכנע ולחלק את המכתבים לשני המקומות. באותו זמן סידר הוועד שתי תיבות דאר ציבוריות למשלוח מכתבים (מעשי ידי זלו) וגרשוני היה פותחן במפתח שבידו ומריק את המכתבים ומובילם לדאר כרכור. אלא שמדרך מפתחות להיעלם ביום בהיר מן הכיס. ומפתחות אלו לא היו יוצאים מן הכלל והלכו בדרך כל המפתחות, ואז היו דלתות תיבות הדאר פרוצות, והמנעול הסגור מן הצד למשמרת. מזלו עבר סניף הדאר לברוזה (הרצלה יצאה לחופשת לידה) ,כשעל המרפסת (הלופט שפקה המפורסמת שקדמה למקרר) היו שני מדפים מקודשים לתבשילים ושאר ירקות, ואחד למכתבים, עתונים, חבילות וכו', וכל דיכפין ייתי ויאכל, דהיינו כל מי שבא פשפש בערימת המכתבים ולקח את שלו. וכך נמשך הדבר עד הסקנדל הגדול, הלא הוא המעשה בחבילת נקניק מגרמניה (שלפני היטלר, בשנת 1932 לערך) שנועדה ליוחנן אלטברג ז"ל, ונעלמה מתוך ארגז האוויר שבבית ברוזה, ולא נודעו עקבותיה עד היום הזה. נקניקים מגרמניה, חזקה עליהם שיהיו טובים, ומדרך נקניקים טובים להפיץ ריח ניחוח, וכנראה אדם שיש לו הבנה בענינים אלו השתכר מן הריח הנעים, ולא הבחין בכתובת המדויקת, וזכה בחבילה במשיכה. מר אלטברג, שציפה בקוצר רוח לזאת החבילה (לכבוד השנה החדשה, האזרחית, כמנהג יהודי אשכנז), נדהם לשמע האסון וירם קול זעקה. הכל ללא הועיל. נעלמה החבילה כעופרת במים אדירים. חוץ מן הזעזוע הכביר הזה רבו התלונות בין הרווקים שהיו אז בפרדס חנה כחול אשר על שפת הים בענין המכתבים ההולכים לאבוד (ייתכן שהאשם היה בבחורות שלא כתבו בכלל). בקיצור ההתמרמרות נגד הסדרים הקיימים גדלה וכיוון שקיבלו אז שוחט למושבה (עד אז היה צריך ללכת לכרכור במקרה שרצו לשחוט עוף) החליטו להטיל את חלוקת המכתבים לבתים על שיכמו ומשכורתו 2 גרוש לבית לחדש. מתחילה פיקפק אם ראוי לכלי קודש לשמש במשרה חילונית מעין זו, אלא שנמצא לו היתר ע"י אשתו. מכך היה הולך בכל יום לכרכור (גרשוני התחיל לאפות בחדרה ומשם הביא את הלחם בעגלה), מביא את המכתבים ומחלקם לבתים. ביום קיץ, כשהשמש יקדה כתנור ופלגי זעה שטפו אותו, נצנץ במוחו רעיון גאוני. למה עליו לכתת את רגליו מבית לבית יום יום, והרי אפשר לעשות את הדרך פעם ביומים, או מה שיותר נוח פעם בשלושה. אומר ועושה, אלא שיש אנשים הנוהגים להציץ לתאריך כתיבתו של המכתב, ובעלי חשבון בסוג זה חישבו ומצאו שהמכתב מטייל לא במהירות הדרושה, וניגלה הסוד.
אחרי בקשות רבות להנהלת הדאר בפלשתינה א"י נפתחה סוכנות דואר בוועד המושבה, שהפכה אחרי כן לסניף דואר. בחודש מאי 1936 עבר הדואר לדירתו בבנין הככר המרכזית.

עזרה רפואית
עזרה רפואית קבלה פרדס חנה בימיה הראשונים ע"י הרופא שגר בכרכור והיה מגיע בכרכה רתומה לסוס. אחרי זה הועברה המרפאה לבית הציבורי שע"י ברוזה, ומשם לבנין שנבנה לצורך מרפאה בקרן הרחובות החרובים-הדקלים. חלק גדול מן המתישבים (כל סוג ה') היו חברי ההסתדרות וקופ"ח. סוג ב' ו-ג' רובם לא היו חברי הסתדרות. חברת פיק"א הקציבה תשלום חדשי לשרותי הבריאות, ואחרי מו"מ עם ועד המושבה והחלטת האסיפה הכללית, הוחלט להתקשר עם קופ"ח של ההסתדרות (היתה הצעה להתקשר עם קופ"ח עממית) שתגיש עזרה רפואית לכל מתישב במושבה, גם אם אינו חבר ההסתדרות, תמורת תשלום אותו חלק במס אחיד המתיחס לעזרה הרפואית. ועד המושבה היה גובה את התשלום מן המתישבים. סדור כזה היה קיים כבר אז במושבה רעננה. במשך הזמן הרחיבו את התשלום על סעיפים נוספים, וכיום משלמים הנה נים מעזרה רפואית ע"פ הסכם זה את מלוא המס האחיד.

תקנון המושבה
באסיפות הכלליות התעוררה הבעיה של תקנון למושבה (בעתיד קרא לו ד"ר ויל "ספר הזהב"). המתישבים רצו בתקנון מתקדם בעניני מסים, שרותים וכו', ולכן הטילו על ועדה לאסוף חומר ולשם כך קבלו את התקנות מנהלל, רעננה ועוד ועדי מושבות בארץ. באסיפות התחילו ללבן את ההצעות, וכיון שהוכוחים היו ארוכים, נמשך הדבר בהרבה אסיפות כלליות ובמשך שנים. סעיף חשוב שגרם כאב ראש גדול היה "עבודה עברית". אי אפשר היה, מטעמים מדיניים תחת שלטון המנדט, לכתוב שהעבודה במושבה תהיה רק ע"י יהודים, וחפשו כל מיני נוסחים מפולפלים.

סעיף חשוב אחר היה "שמירת שבת". בחוזה עם חב' פיק"א היה סעיף בענין זה, אבל נמצאו מתישבים שדרשו להכניס את הדבר גם בתקנון המושבה. המתנגדים טענו שיש להסתפק בסעיפים הכתובים בתורת משה. בסופו של דבר נבחרה ועדה לצורך נסוח הסעיף. הועדה רצתה לצאת ידי הכל, ולכן היה הנסוח כזה שלא השביע את רצון הדתיים ולא את החפשים. הליצים טענו שלפי מסקנות הועדה הרי אם הנך עובד להנאתך מותר הדבר גם בשבת, אחרים פרשו שבמעדר קטן מותר, בטוריה אסור. כך נשאר התקנון בלי סעיף בענין שמירת השבת.

בעלי מלאכה
עם יסוד המושבה התעורר הצורך בבעלי מלאכה. היו כאלה שפנו לועד המושבה והציעו את שרותיהם. ראשון היה הסנדלר קוגל. הוא נִמֵּק את התאמתו המיוחדת להיות סנדלר במושבה כיון שלמד זמן מה בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל". הודיעו לו שמסכימים לבואו לנסיון והוא ענה שיכינו לו דירה. כאן נכונה לו אכזבה כי ענו לו שבענין זה עליו לדאוג לעצמו. ענין הדיור היה בעיה כבר אז. לא היו בתים להשכרה חוץ מחמשת בתי פיק"א כתריאלבקה, ששמשו מגורים לפועלים, ל"קבוצת  הרוסים", הגרעין של קבוץ משמרות (אחרי שעברו למשמרות באה במקומם קבוצת אבוקה). הרפתות של המתישבים, אלה שלא רכשו פרות, היו רזרבה לדיור, וכן גם חלק מהלולים. הסנדלר שכר לו רפת כזאת, ששמשה למגורים ומקום עבודה יחד. זכו מתפללי בית הכנסת שהסנדלר ידע גם פרק בחזנות והיה להם חזן (שלא על מנת לקבל פרס). מדובלין שבאירלנד הגיע מכתב שפתח בזו הלשון: לכב' מזכיר המושבה פרדס חנה. אכנך אדמך ולא ידעתיך! ולהלן פירש שהוא שו"ב וגם מוהל, ובודאי שזקוקים לאיש כמוהו בישוב צעיר. אדם מפולניה פנה והתענין בכמה עולה פרצלה במושבה, הפנו אותו לחב' פיק"א.
ספר לא היה במושבה והיה בא מבנימינה פעם או פעמים בשבוע לעבודתו. בשנת 1933 בא מר דוניג עם רהוט למספרה, אבל ספרות עבר כנראה קורס מזורז בלבד. ערב אחד נכנסתי אליו להסתפר. אחד ישב והסתפר, ועוד אחד המתין. הייתי השלישי. עברה רבע שעה, חצי שעה, וקרוב לשעה, ועדיין לא סיים את תספורתו של הראשון. חמקתי החוצה כיון שלא רציתי ללון אצלו.
הספקת לחם היתה ע"י גרשוני, שאפה בתנור בכרכור ואת הלחם הביא על גבי חמור בשני ארגזים. יום גשום אחד שקע החמור בדרך, וגרשוני הזעיק עזרה לחלץ אותו מן הבוץ. לאחר זמן קנה לו סוס ועגלה לחלוקת הלחם שאפה חדרה. אחרי שקבל מגרש בנה את ביתו ואת המאפיה במושבה. בתחילה היה מסיק את התנור בענפי סריס (אלה) שהבדואים ספקו לו מחולות קיסריה, ולאחר מכן התקין הסקה ע"י מזוט.
נפח לא היה במושבה במשך שנים, והיו נוסעים לבנימינה, כרכור או חדרה לצורך תיקונים ופרזול סוסים, עד שעבר פוטשניק, שהיה עד אז נפח בגבעת עדה, לפרדס חנה וקבע את בית המלאכה שלו, צריף קרשים ופחים, ע"י קולנוע אמפיתיאטרון.

תאורה ברחובות
הפנס החשמלי הראשון לתאורה ברחובות היה על יד הצרכניה. אחרי שגנבים פרצו לחנות פעמים אחדות, הוחלט שכדי להרתיע אותם כדאי לסדר תאורה על ידי הבנין. למעלה משנה היה זה הפנס היחידי במושבה. המושבה היתה שרויה בלילות בחשך, וכיון שהרחובות לא היו סלולים היתה ההליכה לא כל כך נוחה. השתמשו אז בפנסי הרוח ששמשו לתאורה גם ברפתות. הבתים היו בנויים לפי תכנית אחידה, ואי אפשר היה להבדיל ביניהם, ביחוד בחשיכה. הייתי אוכל בבית משפחה ברח' הראשונים וכאשר חזרתי אחרי ארוחת הערב לרח' הדקלים הייתי מתקשה לקבוע איזהו ביתי. עד שנטענו עצים וגדרנו את המגרשים, ואז היה כבר סימן היכר לבית.
באספות הכלליות התחילו להעלות את הדרישה לקבוע פנסים לתאורה. כמובן שהיו מתנגדים לכך מטעמי חסכון. באחת האסיפות, כשדובר בכך, התנגדה גב' דבורה פלקס בטענה שאין לגזבר כסף. קמתי והודעתי בשם כל הרוקים שאנו תומכים בדעתה. כעבור זמן קבעו פנס בהצטלבות על יד מלון מושינסקי, עוד אחד בקצה רח' הדקלים (ע"י רוזנטלר) וכן ביתר הרחובות, פנסים בודדים שהלכו ורבו ועצמתם גברה. כאשר החליפו את הנורות הרגילות של הפנסים לתאורת ניאון, נדרשו התושבים להלוות למועצה את הסכומים שנדרשו, ובמשך שנים אחדות זכו את חשבון המסים שלהם בחלק מהלואה זאת.

הרבנות בפרדס חנה
בני פרדס חנה חיו את חייהם בשלווה גם בלי רב. בשנה השניה למושבה, 1930, התישבו 5 מתישבי בספלוב. היה זה יהודי שתרם (לקרן הברון) כדי לישב יהודים חרדים על הקרקע, והמתישבים הללו נקראו "הבספלובצים". בין אלה היה מר בירנבוים, שלאביו הזקן היתה סמיכות לרבנות. הוא הציע את עצמו בתור רב המושבה. אבל הועד דחה אותו, בטענה שאין תקציב לכך. הוא לא התיאש והכין לו חותמת "רב דק"ק פרדס חנה". אמנם משכורת לא הביא לו התואר הנ"ל, אבל מאידך גם ההשקעה לא היתה גדולה, והסתבר שהניבה פירות יפים.
כעבור שנים אחדות החליטו החרדים שהגיעה השעה להביא רב למושבה. כנראה שהרב בירנבוים לא היה לפי טעמם וחפשו אחר. היו כאלה שרצו ברב כמו בכל קהילות ישראל, אחרים טענו שמושבה צעירה צריכה שיהא בה רב "מתקדם", בקי בהוויות העולם, והבחירה היתה קשה. הגיעו מועמדים ודרשו בשבת בבית הכנסת, ובסופו של דבר בחרו ברב מלצר. אז שלף מר בירנבוים את התואר "רב דק"ק פרדס חנה" וטען שדוחקים את רגליו מכהונתו. כיון שעניני חזקה הם מסורת עתיקה בענינים כגון אלו, צריך היה לפצותו. הא דכתיב, איזה הוא חכם הרואה את הנולד.

המוסד לבוררות
אחד המוסדות הדרושים לכל צבור הוא מוסד לעניני בוררות, לתווך ולפשר בין איש לרעהו בשעת סכסוך, וביותר נדרש הוא לישוב חדש שתושביו צעירים, וכל אחד מתוכם מתכוון לצדק וליושר ואינו מוכן לוותר על קוצו של יוד. והכל כמובן כדי שהצדק והיושר לא ייפגמו חלילה. קפצה תרנגולתו של שכן לגינתי ועקרה 2 שתילי סלק ו-3 צנונים, הריני מוכן ומזומן "ללכת לבוררות". שכני נוטע גדר משברי רוח על הגבול המבדיל בינינו וגם אני נהניתי ע"י כך, אלא שבכל זאת אינני רוצה ששרשי העצים "שלו" יכנסו לתוך החלקה "שלי", הריני עומד וחופר תעלה הגונה על יד השתילים, עד שהם מתחילים להצטמק לא עליכם. והרי שוב מקום לבוררים לשבת כמה ישיבות עד לאחר חצות, ולברר עם מי "הצדק והיושר".
בקצור, 15 בוררים נתמנו ע"י ועד המושבה, וידי כולם היו מלאות עבודה. נביא כאן משפט בוררות אחד שהרעיש את החוגים הרחבים וישט אותם כמרקחה. הענין נדון בישיבות רבות ונמשך למעלה מחצי שנה, שהרי לא ענין קל היה זה "משפט הברווזים", ומעשה שהיה כך היה: בשנות ההתישבות הראשונות, עובדים היו המתישבים ב"הוצאת יבלית" על שדמות הפיק"א. הוצאת יבלית זו כך היתה נעשית: באים בבוקר אל שדה הקרב, נכנסים לחפירה ואחר שתקעו את טוריות באדמה, היו פותחים בשיחה על "ענינים משקיים": פרדס, זבל וזבול, תורמוס, רסוס פרות, תרנגולות ושאר ירקות. ד"א היו גוחנים ותולשים גבעול יבלית והשיחה נמשכת במרץ. מר שלהבת, מומחה לגידול עופות וזאת היתה עצתו: אם אין לכם לול מסודר, אל תתחילו בגדול עופות. אלא מאי? מן ברוזים יש בעולים חקי-קמבל שמו, והרי הוא מפליא לעשות. בני ארבעה חדשים להטלה מטילים כתנגולות, שמנים כאוזים, והעיקר אין להם צורך בלול. התקן להם ארגז בחוץ, וילונו בו גם בימי החורף הקרים מבלי לחשוש להצטננות. אין גם צורך בגדר גבוהה, כי מצניעי לכת הם ואינם מגביהי עוף.
מר פשתן, איש משק, גמר אומר לרכוש את המין הזה. לימים נסע מר שלהבת לעכו לחוות העופות הממשלתית לקנות עופות. עמד מר פשתן ויזמן לו שלוש ברוזות וברוז אחד, ומר איש שלום, שכנו של מר שלהבת הוא, ובדין שגם לא יביא כמספר כזה. שלהבת ופשתן חומר מתלקח הם. מה גם בשעה שאיש שלום נתקע ביניה, ואמנם נפל דלקה ותאכל מנפש עד בשר. מר שלהבת חזר מעכו ויודיע כי הברוזים הגיעו בשעה מוצלחת, והרי הם בתחנת הרכבת בבנימינה, ועל הקונים לנסוע לקחתם. וכאן החלה המחלוקת: על מי לנסוע להביא את העופות? פשתן שלח את איש שלום, ואיש שלום את פשתן וחוזר חלילה, עד שקרבה שעת שקיעה ואיש שלום מיהר לנסוע לבנימינה וחזר עם חשיכה. למחרת הבוקר השכים מר פשתן ומיהר אל איש שלום לקבל את עופותיו. מתכוון היה לחלק את העופות לשתי קבוצות ולהפיל גורל, כפי ש"הצדק והיושר" מחייבים, אלא שלתמהונו הרב ראה והנה איש שלום עומד ונהנה למראה עופותיו המטילים כבר להנאתם בחצר, ובכלוב העופות כלואים רק ארבעה בני עוף. "אלה הם שלך" אומר לו איש שלום בתשובה על מבטו התמה. עמד מר פשתן וטען שכך לא ייעשה, הרי הוא רואה ששותפו בחר את הגדולים והיפים שבעופות, וזה לא ייתכן. אלא שלא הועילו טענותיו. לבסוף החליט מר פשתן לוותר, הטעין את עופותיו על גבו וחזר לחצרו. שלח אותם לחפשי ועמד להזין עיניו בענף המשקי החדש. אלא אוי ואבוי, מיד הבחין שהזכר צולע על ירכו צליעה הגונה, ועלה הספק בלבו שמא לא יצלח בכלל לתפקידו. והרי כל הענף המשקי יילך לאבוד. לרעיון הזה נתרתח כולו וירץ אל איש שלום בחימה שפוכה, אלא שלא מצאו בביתו.
כמובן, נמסר הענין לבוררות. ודוקא ע"י מר שלהבת, הואיל ומר פשתן לא אבה לשלם בעד העופות. הבוררים, שטירונים היו ובפרט בעיני ברוזים, נבוכו, והבוררות התנהלה בעצלתיים. למחרת הופיע איש שלום בשמחה. שתי ביצים מצא בארגז הברוזים. למחרתיים נמצאו שלוש, ומר פשתן אבל וחפוי ראש. ברור הוא שהברוזות הגדולות מטילות והגרועות אינן מטילות, הוא מסנן לעברו של איש שלום. דחילק, עונה איש שלום, דחילק, אני נותן להם דיסה של קמח שעורה, סובין, תירס ובשר, ומוסיף קצת חול וחצץ להקלת העכול, ואתה נותן בעיקר חול וחצץ, ואיך תטלנה?
הבוררים המשיכו להתעסק בסוגיה, ובינתים הבריא הזכר בברוזי פשתן והתחיל מהלך הילוך של גבר, כשהוא מתנדנד הנה והנה בחשיבות. וביום בהיר אחד הופיע מר פשתן בשמחה: מצאתי שתי ביצים בארגז. ולמחרתו, ראה זה פלא: ארבע ביצים משלוש ברוזות, הנשמע כזאת? איש שלום עונה בשפה רפה: בודאי שכחת אתמול ביצה אחת בארגז. ומר שלהבת, המומחה לעופות, מסביר: ייתכן שברוזה תטיל ביצה אחת בערב ואחת בבוקר, אלא שהעובדה נשארת עובדה 4 ביצים ליום משלוש ברוזות. זהו שיא משקי. מר שלהבת קיבל את הכסף בעד העופות. הבוררים "סגרו את התיק" שלהבת-פשתן-איש שלום. והכל על מקומו בא בשלום.

התחבורה לפרדס חנה
הקשר בין פרדס חנה והעולם הרחב היה דרך תחנת בנימינה. רוצה מי שהוא לנסוע העירה, לחיפה או תל אביב, שנס את מתניו, לקח מזודתו בידיו וצעד לבנימינה. קשה היתה דרך חזרה עם המזוודה המלאה והכבדה. אלא, שהקב"ה הקדים תרופה למכה. הרכבת חוזרת לבנימינה ב-3.30 אחה"צ ומשם ועד המשתלה של פיק"א היה כביש סלול. במשתלה היו שמים את המזוודה על אחת העגלות החוזרות למושבה או על גב אחד החמורים. כעבור חדשים אחדים לייסוד המושבה הנהיגה הנהלת מסילת הברזל קרונית שעצרה ע"י המושבה (בקרבת בית החרושת איטונג). בשעה 6.00 בבוקר נסעה לחיפה, וב- 1.30 יצאה חזרה מחיפה. בימות הקיץ היתה הליכה בבוקר נעימה, ולעומת זה היו נוסעים טובלים בזעה בשובם למושבה בשעות הצהרים. בחורף היה ענין הנסיעה ב- 6.00 בבוקר לא כל כך קל. קם לו אדם בחמש, אוכל משהו ומכין עצמו לדרך והולך במתינות. פתאום צפצוף רכבת. "שעונו מפגר כנראה", חושב לו הנוסע ומתחיל לרוץ. בטוח הוא שהרכבת יצאה כבר מתחנת חדרה והוא רץ כל עוד רוחו בו. פתאום נפסק רעש הרכבת ומתברר כי הצפצוף ששמע היה עוד מלפני בוא הרכבת לחדרה. הוא עוצר בריצתו וצועד לאט לתחנה, הלא היא 3 עמודי ברזל ועליהם שלט בשלוש השפות הרשמיות: פרדס חנה. והקרונית, הלא היא קרון רכבת אחד שהמנוע נמצא בקצהו ורוח אינטימית היתה מרחפת בחללו. מוכר הכרטיסים היה מתישב על ידך, שואל לאן אתה נוסע, מוציא במתינות כרטיס, רושם עליו מאין ולאן, מוסרו לידך ומקבל את הכסף, והכל מתון מתון.
אחינו, בני ישמעאל, היו עומדים על המקח, וכיד ה' הטובה עליהם היו מורידים מן המחיר, שכן לב טוב היה להם לנהגי הקרונית. רואים הם אדם שלא הספיק להגיע לתחנה רץ לקראתם, עומדים ומחכים לו עד שיגיע, שלושה, ארבעה וגם חמישה רגעים. הסיסמא שלהם "מחיפזון יצא רזון". ואמנם תמיד היינו מגיעים לחיפה באחור.
קרונית זו, בריה חלושה היתה מטבע בריתה, ולעתים קרובות התקלקל מנועה, ודוקא באמצע הדרך, ולבסוף בטלו נסיעות הקרונית. התקשר ועד המושבה עם מורי בנדס, היקר באדם, שקיים שרות מכונית לתחנת הרכבת בחדרה שיעבור דרך פרדס חנה ויאסוף את הנוסעים. מחיר הנסיעה 5 גרוש ותחי רוחם של הנוסעים. אלא שמורי זה, אדם קשה היה, אם להשתמש בלשון נקיה. שומר חוק וסדר. כיון שבטנדר שלו היו רק 7 מקומות ישיבה, הרי ביום שנזדמנו יותר נוסעים היו אלה העודפים על מס' 7 צריכים להשאר בביתם. מורי נולד גזלן, בקיצור מורי אוטם אזניו, יושב לו בנחת במכונית ואינו זז עד שלא ירדו הנוסעים הנותרים. נזדמן בחדרה רק נוסע אחד לפרדס חנה, מיד מודיע לו מורי בלשון שחציה אידיש וחציה אנגלית, שלא ייכנס למושבה בגלל נוסע אחד, אלא יוריד אותו בהצטלבות. כעבור זמן התקשר הועד עם אריה אריזון והוא נסע במכוניתו פעמים אחדות ביום לתחנת חדרה ולתחנת בנימינה ואוסף את הנושעים. מבנימינה היה כביש עד לשטח המשתלה, מתחנת חדרה לא היה בכלל כביש, ובעליה מגבעת נאה לכוון המושבה היתה המכונית שוקעת בחול. פעם ביומיים היו משקים את ערוצי הגלגלים (הקוליס) במים שמשכו מפרדס מגד, וכך התגברו על הבעיה. לעומת זה היו שוקעים לעתים קרובות בשטח שעל יד הכניסה למגד. בשנת 1939 סללו את הכביש בנימינה-תחנת חדרה, ותהי הרוחה.
זמן מה היתה בימי הקיץ תחבורה ע"י אוטו משא שעבד בקו תל-אביב פרדס חנה ולקח גם נוסעים.

עבודה עברית
פרדס חנה נוסדה על עבודה עצמית ועבודה עברית. הפרדסנים עבדו בעצמם בפרדסים, ורק לעבודות שהצריכו יותר מעבודת אדם אחד, כגון נטיעה, שכרו פועלים. לעתים קרובות נעזרו בעזרה הדדית, כך שארבעה או חמישה נצטרפו לקבוצה שעסקה בנטיעה בכל יום אצל אחד השותפים. כך נטעו את חלקות האקליפטוס. היו "שהשאילו" ימי עבודה אחד לשני. רוב הפרדסנים עבדו בימים הפנויים במשתלת פיק"א ובפרדסיה.
כשהתחילו הפרדסים להניב פרי דרושים היו פועלים לקטיף, ואלה נמצאו מבין הפרדסנים והפועלים. בחורות ונשים ממשפחות הפרדסנים יצאו לעבוד בקטיף. באריזה היו בעיות. בשתי השנים הראשונות ליבול מכרנו את הפרי לסוחרים ערבים (פריד ומישל עזאר, מיפו). הם שלמו לפי תיבה ארוזה והתחיבו לקחת גם את הבררה. בתי אריזה עוד לא היו לנו, והם הביאו את האורזים שלהם, היו פורשים מחצלות אחדות על האדמה בפרדס, והקוטפים היו נושאים עליהם את הפרי לאריזה. הפרי נקטף בסלים מרופדים בשקים. נשאו אותם ארבעה סים באלונקה ע"י 2 אנשים. לעשיית התיבות היו כמה קרשים שסדרו מהם שלחן, ועליו הכינו את התיבות וגם סגרו אותן אחרי האריזה. לעתים קרובות היו התיבות מתלכלכות מן האדמה הטובה. את התיבות הארוזות הובילו על גבי גמלים לבנימינה לתחנת הרכבת. העבודה בנשיאת האלונקות היתה די קשה, בייחוד כשהקוטפים עבדו ברחוק מן האורזים, והדרך היתה ארוכה. רוב הקוטפים היו בחורות, כי הבחורים עבדו בבנין ובעבודות אחרות שהרויחו בהן יותר מבחקלאות, והיה קושי להשיג עובדים לנשיאת האלונקות.
יום אחד הזמנתי לקטיף 6-8 בחורות, והחניתי בלשכת העבודה שישלחו גם שני בחורים שיוכלו לשאת אלונקה. למחרת הופיעו הבנות לקטיף, והמיועדים לשאת את האלונקה אחד מנדל'ה וישקרמן (הגובה 1.60 מ' בערך המשקל כ- 50 ק"ג) ושני קצת נמוך ממנו ויותר רזה. מבגדיהם נדף ריח חמרי החטוי שהתיזו עליהם בכניסתם ארצה. היה זה יום עבודתם הראשון בארץ. לא התלהבתי למראה הסבלים ששלחו לי. הסברתי להם איך להעמיס את הסלים, ופניתי לקוטפות לעזור ולהשגיח על עבודת הקטיף. אחרי כחצי שעה ראיתי שהאלונקה אינה מגיעה עם פרי לאורזים, והתברר שאחד הסבלים, קשתה עליו העבודה והסתלק בחשאי. אותו יום המשכתי כבר בסבלות יחד עם מנדל'ה שהחזיק מעמד עד הערב. מלשכת העבודה דרשו שגם האריזה תיעשה ע"י פועלים עברים. חוץ מן ההפרש במחיר העבודה, שהיינו מוכנים לשלם מכיסנו, לא הסכימו לכך הסוחרים הערבים, שהיתה להם קבוצת עובדים משלהם. ובידעם שיהודים לא יעבדו בתנאים כאלה, עם כמה מחצלות על גבי האדמה הרטובה.
מכרנו את הפרי, בשנתים הראשונות לסוחרים הערבים, ובשלישית התקשרו חלק מן הפרדסנים עם חב' "פרדס" וחלק עם חב' אפא"י.

צרכניה וחנויות
מתישבי פרדס חנה דגלו בשתוף והתכוונו לארגן את הקניה והמכירה בצורה קואופרטיבית. לכן קבעו שאסור לפתוח במושבה חנויות פרטיות, ויסדו את האגודה הצרכנית-יצרנית. תפקידה היה לספק את כל מצרי המכלת (זמן מסוים ספקה גם צרכי לבוש ונעלים) והספקה ללול ולרפת. ע"י הצרכניה היתה גם מחלבה וגם תחנה לשווק ביצים. להרבה מתישבים היתה פרה להספקת חלב למשפחה, ואת העודף היו מוסרים למחלבה. לבודדים היו פרות אחדות. כך הדבר גם ביחס ללולים שהיו קטנים, אבל בשנת 1939 כשפרצה מלחמת העולם -2 היו שהרחיבו והגדילו אותם.
בזמן הראשון לפתיחת הצרכניה עסקו בהנהלתה בהתנדבות. היא היתה פתוחה רק בשעות הערב. נסיון לא היה לעוסקים בדבר. ואני זוכר שיום אחד מכרו סרדינים משובחים וכולם קנו מהם, כיון שהיתה זאת מציאה ומחירם זול, והסתבר שכדי לקבוע את מחירם הקמעוני שקלו את הקופסה לפני פתיחתה וקבעו לפי זה את המחיר. אחרי שגמרו את מכירת הסרדינים ראו שציר הדגים (המים המלוחים בהם היו משומרים) משקלו 50% כך שהעסק נגמר בהפסד. בתחילה היתה הצרכניה ברח' הראשונים. משם העבירוה לרפת אצל ברוזה. ואז הקימו את הבנין במרכז המושבה. במשך שנים היו לה גם סניפים ברח' 500 (בית ברוך מאיר) ורח' הראשונים (פפסמדי).
במשך השנים נפתחו חנויות מכולת, מי תחת השלט "חנות למעדנים" ומי בתוספת לחנות ירקות. הצרכניה לא יכלה לעמוד בתחרות, ומצבה הלך ורע. בגלגול האחרון ניסו לשכללה לחנות לשרות עצמי. אבל גם מזה לא באה הצלה והיא נסגרה.

"ארגון חקלאי"
כיון שרוב המתישבים חלמו על משק מעורב, ולא פרדס בלבד, רכש לו חלק מהם פרה והקים גם לול. וכן דאגו לאדמת פלחה להספקת מזון לרפת וללול. בסביבה היתה לפיק"א אדמת "כפר קרע" (שעליה הוקם אחר כך כפר גליקסון), שלגבי חלק ממנו היו סכסוכים עם הערבים, וחב' פיק"א הסכימה להחכירה לנו.
מתישבי סוג ב' וסוג ג' (500 ו-800) יסדו "ארגון חקלאי" ורכשו טרקטור וכלי עבודה לעבוד בפרדסים ואדמת הפלחה. הטרקטריסט היה מאיר ראביד ועוזר על ידו מכניק. כשעלו לחרוש את האדמה הופיעו ערבים שהיו להם טענות על הקרקע, להפריע לחרישה. עניני קרקעות היו מסתדרים בדרך כלל עם השיחים והמוכתרים של הכפר ובאי כוח המשפחות (החמולות), ותמיד נמצאו כאלה שהיו מקופחים ובאו בטענות. הם באו עם בני משפחותיהם, עמדו ושכבו לפני הטרקטור וגם התקיפו במקלות את החורשים. מכניק קיבל זעזוע ממכה בראשו ושכב חולה זמן מה. בסופו של דבר הסתדרו הענינים ויצאנו לזרוע את האדמה. היינו כעשרה אנשים וזרענו את השטח חציר, בקיה וש"ש (שיבולת שועל – ב"ר). עבדנו את הקרקע כשנתיים שלוש. היו לנו הפסדים וחלק מן החברים עזבו את "הארגון החקלאי" ולא סלקו חלקם בהפסד, כך שה"ארגון החקלאי" התפרק.

בית הכנסת
אנשי פרדס חנה שרצו להתפלל בצבור היו הולכים מדי שבת לכרכור, שם היה כבר מנין ובית כנסת. חדשים אחדים אחרי יסוד פרדס חנה הביאו ספר תורה ושמו אותו בארון בחדר ששימש לגן ילדים. בימים הנוראים 1930 התפללו כבר בבנין הגן (הספריה כיום)[1]. כעבור שלוש שנים הוקם בית הכנסת הגדול ותכנונו שיוכל לשמש גם בית מגן בו יוכלו להתאסף כל בני המושבה בשעת צרה. מתחת לגג יש אפשרות לשכב ולהשקיף על הסביבה ולהתגונן בפני מתקיפים. בבית הכנסת היה גם "הסליק" של נשק המושבה.

רָוָוקיה
מתישבי פרדס חנה היו רָוָקים ברובם. מספר הבחורות היה קטן בהרבה ממספר הבחורים והיו "בעיות חברתיות". הבחורים היו מבקרים במושבות הסמוכות או נוסעים העיר בשבתות. פעם יזמו את "נשף הלירה". השם נגזר לא מליריקה אלא פשוט מלירה "ארץ ישראלית" שנדרש כל משתתף לשלם לכיסוי ההוצאות. תמורת זאת זכאי היה להזמין חברה מחוץ לפרדס חנה לנשף. הנשף התקיים בבית שכטר (רח' הנדיב) שבו היה מעין אולם קטן. היה גם "חדר מזרחי" מואר באור כחלחל עמום, וכרים מסביב לקירות. הזמינו את תזמורת הג'אז המפורסמת בזמנה של מנשקה בהרב מתל אביב, ורקדו ופזזו (גלים גלים). ממאורע זה נשאר המסמך כדלהלן:
לנשף הראשון בפרדס חנה, אשר נאספו ובאו אליו בנות רבות, מחמד כל עין,  וישיבו את נפש הבחורים אשר לשונם בצמא נשתה.

1.את פרדס חנה בירך אלוהים בכל חמרה נזז וגם קצת חול גינות ירק כרמים ופרדסים מסביב חורשות אקליפטוסים	5.הס, המון בחורות הופיע כמו המן במדבר ירדו מרקיע אלה בצבים ואלה בכרכרות והולכות ברגל שירות שירות
2.מנועי חשמל מטרטרים בקול צנורות בני ששה ושמונה צול סוסים מושכים בעול סקריפרים טרקטורים נואקים ומפרפרים	6.אחת שחורה ואחת לבנה זאת מאירה כשמש וזאת כלבנה ויהי אך הופיעו ותהי הרווחה פס היגון, תמה אנחה
3.אך העיקר רבותי, העיקר חסר שלוש בחורות ולא יותר איני רוצה להעליבן במרומים שֹהדי אך אין הקומץ משביע ארי	7.עכשיו עצתי לכם אמונה נהגו ברוב שכל ובתבונה ובכל הזדמנות חבקו ו… בעוז כי מחר תקומו והכל נגוז
4.ובחורים לעשרות מסתובבים ברחובות חובקים ידיהם אין מה לעשות כל אחד שואל את נפשו למות בלי בחורות אנו הולכים קפּוט

 

תרבות
ע"י ועד המושבה היתה קימת ועדת תרבות. היא קבעה חוגים שונים, שבדרך כלל לא האריכו ימים. היתה גם מקהלה. המנצח: חיים לטה. חלק חשוב בחיי התרבות היו הרצאות של מרצים מחוץ למקום, והן משכו אליהן קהל רב. בתקופות מסוימות שיתפו פעולה ועדת התרבות של המושבה ושל מועצת הפועלים. ההרצאות הראשונות התקימו בחדר בבית גרשוני, בו היתה מועצת הפועלים. החדר היה מתמלא עד אפס מקום וכן גם המרפסת על ידו. אחד המרצים היה דב מלכין, שהרצה בפרדס חנה וגם בישובים הסמוכים על נושאים ספרותיים במשך חורף שלם מדי שבוע שבועיים. ערב אחד, לפני שפתח והרצה על הנושא שנקבע לפני כן, נגש אליו חיים סירוטה איש ועדת התרבות ובקשו להחליף את הנושא, ולהרצות הרצאה אחרת שעליה שמע שהיא מעניינת מאד. מר מלכין הסכים לכך. אחרי ההרצאה נגש חיים סירוטה לשלם למלכין שכר טרחה כמוסכם, אבל זה הסביר לו שהרצאה זו שהירצה הערב עולה יותר מן הרגיל. ללמדך שכסף הוא כסף גם אצל אנשים העוסקים בתרבות.
בשנת 1932 עם בואם של עולי גרמניה, החלה המוסיקה לתפוס מקום חשוב. גם לפני זה נערך פעם קונצרט והכנר הראשי "גם היחיד" היה שלמה כהן מקבוצת משמרות, שחבריה התגוררו אז בפרדס חנה.
מתקופה יותר מאוחרת זכור לי קונצרט שנערך בבית הפועלים הישן (ברח' הראשונים). המנגן היה אלכסנדר בוך. הוא עלה לבמה ופתח בנגינה. לפתע, אחרי דקות אחדות, הפסיק ובקש סליחה מן הקהל בטענה שהפסנתר אינו מכוון כראוי ועליו לתקן זאת. הוא הרים את המכסה ואחרי רגע ראינו שהוציא משם בזנבו עכברון מת, והקונצרט נמשך.

בשנת 1933 בערך נבנה האמפיתיאטרון. הספסלים היו מעץ על גבי מדרגות, בשיפוע החולי. מסביבה היתה מחיצת קרשים. נערכו בו הצגות של "הבימה" ותיאטרונים אחרים, ותושבי המושבות הסמוכות היו באים לחזות בהן. בשנת 1939, כשפרצה המלחמה ומחירי העץ האמירו, מכרו את הקרשים של המחיצה ואת הספסלים, ובנו גדר לבני מלט ויצקו את מדרגות האמפיתיאטרון מבטון.

הגנה (תוספת)
עם יסוד המושבה צריך היה לדאוג להגנתה. כל מתישב חויב לשלם 10 לא"י לרכישת רובה. (סכום עצום כשהוצאת משפחה לחודש היתה 5 לא"י בערך). הרובים נרכשו ע"י "ההגנה". היה זה אוסף של כל מיני רובים, ביניהם ענתיקות. הנשק הוחזר "בסליק" שרק בודדים ידעו את מקומו. האימונים נעשו בשעות הלילה, ובאחת הרפתות שחלונותיה הואפלו ע"י שקים. היו מעמידים צופים שיזהירו במקרה הצורך. לעתים היו יוצאים לאימונים בזריקת רימונים לאחת החורשות (רימונים מתים כמובן). אחרי מאורעות 1929 חלקו השלטונות האנגלים נשק להגנת המושבות רובה ציד גרינגרים. הם הוחזקו בארגז מתכת נעול בוועד המושבה. ועדת השמירה היתה מחלקת אותם לאלו שיצאו לשמירת לילה.
בשנת 1936 גייסו נוטרים מבני המושבה. שכרם שולם בחלקו ע"י ממשלת המנד ובחלקו ע"י מוסדות הישוב. היו להם מדים מיוחדים במעמד של מעין(?) שוטרים ותפקידם לשמור על הנפש והרכוש. העובדים בפרדסים היו רק יהודים ומשמרות של נוטרים שמרו מסביב.יום אחד שמרו על הקטע שעל-יד עלי בק, שם היה פרדס ערבי וטחנת קמח שערביי הסביבה באו לטחון בה. הנוטרים ז'אן רידלר ז"ל ומשה גולדשטיין (גיסו של מכניק) הם ראו שני נערים ערבים עומדים על גבעה ומנופפים בידיהם. כשהלכו לברר מה פרשר הדבר, הסתבר שהנערים היו בתצפית וכאשר התקרבו הנוטרים לשטח מת, זינקו מאחורי השיחים שני ערבים והתנפלו עליהם במפתיע. אחד הצליח לחטוף רבהו של ז'אן רידלר, ירה בו והרגו. משה גולדשטיין השיב ביריות והרג את הרוצח. אז תפס הערבי השני את משה מאחור וניסה לחלץ ממנו את רובהו. תוך כדי האבקות הוציא משה את השַבּריָה[2], שהיתה תקועה בחגורת של הערבי ודקר אותו. הערבי הרפה ממנו וברח. כשבאה המשטרה לחקור מצאו גם את הערבי השני מת במרחק עשרות מטרים מן המקום.
חוץ מן הנוטרים היו גם "שוטרים מוספים". היו אלה בני המושבה שנשבעו אמונים לכתר האנגלי, קיבלו אימונים על-ידי שוטרים בנשק צבאי, וכובה מיוחד (ברט[3] חום). הם לא קיבלו שכר וזכותם היתה לקבל נשק צבאי מתחנת הנוטרים בצאתם לשמירה. כיון שמספר השוטרים המוספים היה מוגבל, היו אלה שלא קיבלו את התואר שוטף מוסף יוצאים לשמירה בשם מושאל. התעודות  של השוטרים המוספים נשמרו בתחנת הנוטרים, ומי שבא לשמירה ולא היתה לו תעודה, היו מתאימים לו לפי הפרצוף משהו דומה (בתעודות היתה תמונה של בעליה), ועליו היה לזכור במקרה שתהיה ביקורת של המשטרה את השם הרשום בתעודה. בשנת 1939, כשהתברר שמלחמה קרובה לבוא, ערכו אימונים מוגברים לשוטרים המוספים, שכללו קליעה למטרה, זריקת רימונים ורימונים אנטי טנקים. התאספנו עם מפקידנו הנוטרים, והמפקד העליון של מחוז חיפה, מיסטר דריקפורד, קצין אנגלי שהרבה בשתיית בירה וכרסו כחביונת. במהלך האימונים ביקש אחד הבחורים שלנו ממפקדו לפטור אותו מזריקת רימון, והבקשה נמסרה למיסטר  דריקפורד. אחרי שגמרו את המטווח וזריקת הרימונים קם דריקפורד ושאל: "איפה הבחור שאינו רוצה לזרוק רימון?". זה ניגש בפיק ברכים ודריקפורד לקח את הרימון האנטי טנקי, סטיק (זאת אומרת דביק, כי היה מרוח בחומר שעליו להדביק את הרימון לטנק המותקף), הסביר איך לזרוק אותו, ויחד עם הבחור העיף אותו למרחק."

הטקסט הנ"ל כלול בחוברת "זכרונות  מפי ותיקי פרדס-חנה לרגל יום השנה לפטירתו של יעקב רודה ז"ל", שהוצאה ביוזמת עובדי ספרית אלי כהן, אייר תשל"ה, פרדס-חנה כרכור. עותק מהחוברת נמצא בספרית בית הראשונים.

הערות:  [1] בעת העתקת הדברים לקובץ דיגיטלי: מבנה בית הראשונים  [2] סכין/חרב קטנה  [3] כומתה