מְטַיַּל לו צֶמֶד רַך.
היא עולָה והוא אֶזרַח.
היא בת דוד והוא בן דוד.
לשניהם לא טוב מאד.
היא עלמה בת אצילים.
הוא רגיל בַּחֲצילים.
היא בֶּרלין והוא כרכור.
היא יָפָה והוא… בחור.
המצב אפשר לומר,
הוא מתוק פחות מִמָּר.
לְשֹוחֵחַ אין על מה
לִשְתֹק – מַמָּש אֵימָה…
סוף כֹּל סוף אומֵר הוא: "כאן
השֹתָּרעו חולות מִדְבָּר",
היא פותחת פה קטן
ועונה לו – "ווּנְדָרבָּר!"
ושותקים.
והוא מוסיף:
"את אל המולדת שָבְתְ…"
היא פותחת פה חביב
ועונה לו: "סָאאבְּלהָאפְט!"
ושותקים.
וְכֹח אֵין.
אוֹיָה בן כרכור מסכן,
הזמנים עוברים בתור:
עֵת לָטַעַת – עֵת לִקְצוֹר –
עֵת לִגְאוֹל אַדְמַת בִּצוֹת –
עֵת לִקְדוֹחַ בִּקְבוּצוֹת –
עֵת לַחֲרוֹש
וְעֵת לִלְמוֹד
… לָלֶֶכֶת עִם בּנוֹת דוֹד!
