שנה וצלם לא ידועים

בתי הקירור הראשונים בארץ ישראל הוקמו בתקופת המנדט הבריטי. גם במושבה פרדס חנה נוצרה דרישה להקמת בית קירור בישוב לצורך אכסון התוצרת החקלאית. לשם כך הוקמה אגודה שיתופית חקלאית "בית קירור", שכללה את אנשי גוש הדרום (אגודה שיתופית להשקאת פרדסי פרדס חנה), אגודת מתיישבי מגד ואגודת "הסכר". בין חבריה ניתן למצוא את המשפחות איזנשטט, אלטברג, אנגל, גרשוני, הרבורגר, הרמן, הילברון, וייל, וסרמן, מקלף, יעקובוביץ', כגן, כהן דוד, פיין, ורובינזון (מתוך רשימת בעלי מניות בבית הקירור, ארכיון בית הראשונים).
ביולי 1942 הוחלט שנציגים מטעם האגודה, ברגר ויעקובסון, יבקרו בקיבוץ גן שמואל ויאספו מידע על בתי קירור. לאחר למידת הנושא הוגשה באוקטובר 1942 בקשה למועצה שזו תעמיד לרשותם את מרתף בית העם לצורך הקמת מחסן קירור. בעקבות פנייה זו החליטה המועצה, בינואר 1943, להשכיר את מרתף בית העם, לטובת בית קירור, בתשלום חודשי של 4 לא"י, אך לבסוף העדיפה האגודה לרכוש מגרש (חלקה 261) מחברת פיק"א ולוותר על שכירת מרתף בית העם.
נוצר וויכוח בין השותפים להקמת בית קירור סביב כמות בתי קירור הנדרשים למושבה, סוג מכונות, מי יביא את המכונות ועוד. על מנת להסדיר הנושא הציע ד"ר דויטשמן במכתב לראש המועצה שלושה סעיפים שיביאו לפתרון:

• כל המשתתפים מתחייבים להקים רק בית קירור אחד בפרדס-חנה
• גוש הצפון יכניס את המכונה שהזמין על ידי המשביר והגושים האחרים יכניסו את המכונה שהם רכשו (יהיה מקום לשתי מכונות).
• בית הקירור יפעל כמפעל משותף או חברה פרטית, אשר בה כל אחד ישתתף בהתאם לחלקו בהון החברה לפי מניות או אגודה שיתופית מרכזית שתכלול את האגודה השיתופית "בית קירור" ואת אגודת הצפון.

בספטמבר 1944 מבקש יצחק רבינוביץ', תושב המושבה, רשיון לייבא מאנגליה את המכונות הדרושות להקמת בית חרושת לקרח. רבינוביץ' רצה להקים בית חרושת ליצור קרח שיכול לספק תוצרת לכ-10,000 נפש ומעלה. למפעל שכזה ערך רב הן מבחינת בריאות הציבור והן מבחינות כלכליות. כשנה מאוחר יותר פנה המהנדס אליעזר בלוך מפרדס חנה אל מועצת המושבה בבקשה להקים מפעל לקרח, אך הוועד מסרב לפניותיו בטענה שהמליץ על מר רבינוביץ' ומר ברגר, והזכות להקמת המפעל שמורה להם. ללא הסכמת הוועד לא יכול בלוך לקבל רישיון להקמת בית חרושת ולא יכול לקבל מגרש מפיק"א. המועצה, בניסיון לפתור את העניין, ביקשה מפיק"א למכור שני מגרשים: אחד לרבינוביץ' וברגר ואחד לאליעזר בלוך. לדעת המועצה יש מקום לשני בתי קירור במושבה. בסופו של דבר הוקם מפעל אחד בלבד, שנקרא בית חרושת "תבור". ממכתב מיום 16.6.1948 אל חברת החשמל עולה כי בית החרושת היחידי לקרח הפועל בפרדס חנה שייך לברגר ורבינוביץ'.
באוגוסט 1949 הגיע המפעל לכמות ייצור של בין 80 ל-100 בלוקים מעת לעת. הצריכה היומית המינימלית הגיעה ל-300 בלוקים ליום. לצורך השלמת הכמות הדרושה לתושבי פרדס חנה הובאו 200 בלוקים מחדרה.  אוכלוסיית פרדס חנה באותה תקופה מונה 3,000 נפש, מחנה העולים שבמושבה מונה כ-15,000 נפש וגם הוא צורך קרח. בנוסף מספק המפעל קרח גם לסביבה הקרובה: כרכור, כפר פינס ועין עירון. למרות הצורך ההולך וגובר, רק ביולי 1951 הוגשה בקשה למשרד החקלאות לרכישת קומפרסור לבית החרושת, יבוא מאמריקה, במטרה להגדיל את כושר היצור של המפעל.

המפעל פעל עד פירוקו בשנת 1964, אז הוחלט לחלק את הכספים בין אגודות הספורט הפועלות במושבה: מכבי, הפועל ואליצור, ובין חברי האגודה המצויים בדוחק. 

בית הקרח אינו קיים עוד. במקומו עומד מבנה דו-קומתי שעולים אליו במדרגות, בקומה הנמוכה חנויות, ובקומה העליונה – משרדים.

חקרה וכתבה: ענבר דקל-לוינזון. מבוסס על מסמכים בקלסר 703, ארכיון פרדס חנה-כרכור