מתוך "רשימות על מקום", אריאל הירשפלד
במושבה שנולדתי בה הפריחו את השממה. כבר בתרפ"ז החלו להפריח אותה ובשנות החמישים כבר היתה פורחת לגמרי: פרדסים הקיפו אותה מכל עבר ובתוכה עברו שדות, מן היפות ביותר שיכולת לראות במושבה עברית כלשהי; שדרת דקלי וושינגטוניה ארוכה (היא רחוב הדקלים) ושדרה מרשימה עוד יותר שבה ניטעו דקלי-תמר ועצי גרבילאה לסירוגין, שהובילה מחוץ למושבה פרדס חנה, בין הפרדסים, צפונה לכוון בנימינה וזכרון יעקב.
מסביב לבתים פרחו גינות ועצי פרי. כל בית זקוק היה לשסק משלו, הוא ה"שסק", ולכמה עצי שזיף, כדי שתוכל לומר "מתחת לאוגדן יש צב" וכמובן – לימון, קלמנטינות ותפוזי-דם. בחצרות רבות היו עצי תות ענקיים, שריד לימים שבהם חלם הברון רוטשילד להקים כאן תעשיית משי. חצר עזובה או מוזנחת היתה אות קלון לבעליה.
אבל חצר אחת, במרכז המושבה, ברחוב הדקלים עצמו, נותרה כל השנים בלתי מעובדת, שממה. זו חצר גדולה של חמישה דונמים, במרכזה גבעה קטנה ועליה נבנה הבית ומסביבו ניטעו שניים-שלושה אורנים ותו לא. עד היום היא מכוסה עשבי חילף מצהיבים, קוצים ושיחי מתנן קטנים ורק שביל חול קטן מוביל אל הבית. בימי הקיץ קרובה החצר להיראות כ"שממה" אפורה צהבהבה, יבשה, שבלולים לבנים נרדמים בשורות על גבעולי קוציה. אבל בימי החורף מתכסה החצר בצמחי השדה של אדמת השרון הזאת, החמרה היפה. מפל פלורה הבא גלים גלים – מן הסביונים וציפורני החתול אל מקור החסידה, הכלניות ובנות החן וצבירי שן הארי והתלתנים, שפך תפרחת, מצעים של אלמוות כסוף שרועים על האדמה ממש וכריות מרסיה (הקרויה בצדק "מרסיה יפיפיה") ועד השיחים הקטנים של המתנן והאזוביון. ובשבועיים המקיפים את פורים עולים בחצר פרחי הצבעונים, מלכי הפרחים.
פה ושם נותרו במושבה ובסביבתה כמה אלונים (אלוני תבור) שרידים של יער קדמון שנכרת בידי התורכים. עצים גדולים בני מאות שנים, האוחזים סביב גזעם עוד פיסת אדמה בתולה, כמין שמורה קטנה.