בבית הספר למדו כיתות א'-ב' יחד ככתה אחת, שמחציתה היו ילדי כיתה א' ומחציתה ילדי כיתה ב'. הדבר האהוב עלי ביותר בבית הספר היו טיולים בסביבה. בתחילת האביב יצאנו, ילדי כיתות א'-ב', לקבוצת משמרות. עברנו את הפרדסים והלכנו לאורך הוואדי. בוואדי היו ראשנים של צפרדעים, מערות של תנים, רקפות וכלניות. הגענו עד אזור ביצות שבו היו שקתות של פרות ומאהל של בדואים – תורכמנים שגרו באזור הביצות.
בסביבות כרכור היו אוהלי בדואים משבט ערב אל טורקמן. מוצאם היה מהקווקז, הגיעו לאזור בסוף המאה ה-18. הם גרו תחילה באזור משמר העמק של היום, בכפרים ממסי ואבו שושה. כשהתפתחה ההתישבות בככור הם עלו עם עדריהם ורעו כאן: גמלים, פרות, עזים וכבשים. הם השתמשו במקורות מים עליונים בסביבה, מצפון לכרכור, "רביה" ובמזרח – אין אל אסאוור, ששם בנו האנגלית בזמן המנדט סכר שריכז את המים ואיפשר להשקות את המקנה עד סוף הקיץ.
ביקרנו כילדים באוהלים שהיו עשויים מצמר עיזים וגמלים בצבע שחור ופסים אדומים, הקירות היו עשויים מקנים. האוהל היה מחולק לשני חלקים, חלק לקבלת אורחים ולינה וחלק שני שימש כמחסן למזון, מטבח וחדר אוכל. הבדואים היו מזיזים את אוהליהם לעיתים קרובות. כאשר הסביבה היתה מתלכלכת היו מזיזים את האוהל למקום נקי.
ראינו את הנשים עושות גבינה בנאדות מעור עיזים שבהם החלב החמיץ, אח"כ העבירו לשקי בד והיו תולים את השקים על תלת-רגל כדי שהמים יטפטפו לתוך קערית והיו שותים את מי הגבינה. גבינת עיזים קשה היו מחזירים למי הגבינה עם מלח והיתה מתקבלת ברינזה.
חמאה היו עושים כך: את החלב שמים בנאד עיזים, קושרים אותו לתלת-רגל ומנענעים אותו הלוך וחזור עד שהחמאה היתה נפרדת מהחובצה והיו שופכים את תוכן הנאד למסננת והחובצה היתה יורדת והחמאה היתה נשארת במסננת.
ראינו את הגז – היו גוזזים את הצמר של העיזים, הכבשים והגמלים, רוחצים וצובעים בצבע אדום. הנשים היו שוזרות את החוטים בכישור מורכב משני חלקים עשויים מעץ. החלק התחתון דמוי קערית והעליון היה מקל שבתחתיתו כדור עץ, במקל היה חור ומגלגלים צמר.
כשהיו פקעות היו אורגים שטיחים מחוטים דקים. היו עושים עבייה שהיא מעיל עליון ושמיכה של בדואים תפורה בצורת שק שיש לו חור גדול לראש וחורים קטנים לידיים. מהצמר השחור של העיזים היו חוטים עבים ואורגים אריג עבה לתיקון האוהלים.
אפיית הפיתות – במקום שמרים השתמשו בבצק מיום קודם שהכניסו אותו לעיסה שהיתה עשויה מקמח שעורים ומים. שמים בקערה שיתפח, לשים כדורים קטנים ואת הכדורים מעבירים מיד ליד ומותחים עד שהיתה מתקבלת פיתה גדולה. אופים אותה על פח עגול שעומד על 3 אבנים ומתחתיו היו מדליקים פחמים וגללים של בקר.
היינו משחקים איתם במשחקים שלנו ושלהם. הם שיחקו עם אבנים קטנות כמו עם גולות – היו מסדרים 3 אבנים קטנות בשורה וממרחק היה צריך לפגוע בהן וצברו נקודות.
שפות הדיבור היו עברית וערבית. הערבים לימדו את הילדים לצוד ציפורים עם פאח (מלכודת). את הציפורים ויוני הבר מבשלים ואוכלים. הבדואים לימדו את הילדים לעשות רוגטקות (מקלעים). היו שני מינים. תחרות בגלגלים בקולי (?) של המכוניות בדרכי עפר. הילדים הבדואים היו זורקים אבנים ופוגעים היטב. משחקים בלהפיל שני ילדים – עומדים זה מול זה בפיסוק ומחזיקים ידיים במותניים, המנצח היה הערמומי.
הבדואים גרו בתוך המושבה.
היחסים עם תושבים ערבים מהסביבה היו בדרך כלל טובים, אך היו גם גניבות ורציחות: הם רצחו את פניה בדש ז"ל ופצעו את ישעיהו לויט ב- 1929. דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס ז"ל נרצחו ב- 1937 בבאר המים של כרכור, כיום דרומית לקיבוץ מענית. היתה זו באר רומית עתיקה, ותפקידם של סטניצקי וטנקוס היה למדוד את מפלס מי התהום אחת לשבוע. בהיותם בבאר נרצחו על-ידי כנופיה לאומנית שלא משכני המושבה. באירוע נוסף בדרך מחדרה פצעו קה את חיים סופר, אחד מחברי המושב. היה גם מקרה של יריות ורימון שנזרק לקיבוץ עין שמר.
המגמה של יחסים טובים עם השכנים היתה מדיניות קבוע של מוכתר המושבה, אליהו דוד בדש, וכל תושבי המושבה והישובים השכנים סמכו על מדיניות זו.
ב- 1948 לא היה בשר ורק קיצוב מזון. הוגו סלם, הקצב, היה קשור עם ערבי שהביא פר או פרה וקשר אותם לעץ בשטח פתוח גבוה ממזרח למקום, וכשראה זאת סלם לקח את הפרה ושם את הכסף עבור הפרה מתחת לאבן. למחרת היה הערבי בא לקחת הכסף ומביא פרה חדשה, וכך סופק בשר לכל תושבי המושבה ובנותיה. לחם סופק משתי מאפיות של יעקב אופנהנדין ומשה פיינברג. חלקאי כרכור סיפקו ירקות, תפוחי אדמה וכו', גם לצבא הבריטי שבסביבה.
שנת מתן העדות איננה ידועה. חלק מהדברים נמסרו בראיון ליורם שתיל.