כשנולדתי, פרדס חנה עוד לא היתה בת 10.
אני זוכרת מושבה די גדולה, בת 4,000 תושבים, אבל רובם מכירים אחד את השני, בבית הספר היתה תחושה של משפחה גדולה או קיבוץ.
גרתי ברח' הדקלים; הדקלים בחלקם היו נמוכים, לא יותר מ- 3 מ' גובה. הרחוב לא היה סלול.
בדרך לגן ולבית הספר עברנו במה שעכשיו גן-איתין. זה היה שטח עם חול טובעני ושיחי חילפה בחלק היותר גבוה. החול היה נכנס לנעליים ולגרביים.
בקיץ, בדרך מבית הספר היינו חולצים את הנעליים (למי היו סנדלים?) קושרים אותם אחת לשנייה בשרוכים והולכים יחפים החול היה כה לוהט שהרגליים ממש נצרבו. היינו שמים את הילקוט על האדמה ועומדים עליו. אחרי מנוחה קצרה לקחנו את החפצים רצנו עד שהצריבות היו בלתי נסבלות, זורקים את הילקוט – ועומדים עליו לתת לרגליים להתקרר ולנוח. עד שהגענו לצל. ברחוב היתה תנועה דלילה. לעתים רוכל ערבי על גבי חמור עם שק מוכר ירקות ושוקל אותם במאזנים שהחזיק בידו עם משקלות של רוטל – שלפעמים החליפו אותם אבנים.
בקיץ היה עובר לפעמים רוכל עם קופסת קרח ומוכר בוזה – גלילים מאורכים של קרח שבו צבע מתוק. כשהיינו מוצצים את המתיקות והצבע – היה נשאר גליד קרח. פעמיים ביום היתה עוברת קבוצת פרות שהלכו או חזרו מהמרעה. בחורה ערביה בשם אשה היתה אוספת אותן מהחצרות, מנחה אותן לשדות בסביבה לאכל ירק ובערב מחזירה אותן כל פרה לחצרה. משום מה פחדנו מאשה נורא, לעתים היה עובר איכר מוליך עז קשורה בחבל, לקצה רחוב הדקלים שם גר שֶפְּס שהיה לו תיש.
עגלתו של מנדלי שמכר את הלחם שאפה גרשוני.
עגלת קרח, הבלוקים עטופים בשקים והמוכר חותך לכל בעלת בית לפי בקשתה, 1/2 בלוק 1/4 בלוק. כשהיה מחלק את הבלוק נשברו לעתים חתיכות קרח שאנחנו הילדים נהננו למצוץ אותן ולהתקרר.
גוטמן היה עובר עם עגלה – מיכל נפט, העגלה רתומה לסוס, מצלצל בפעמון ומי שהיה זקוק לנפט יצא לרחוב וקנה ממנו. הסוס שלו, אגב, היה בשותפות עם אבא שלי. אבי השתמש בסוס לחריש ועבודות בפרדס ופעם בשנה היה רותם את הסוס לכרכרה ונסענו להרי בנימינה לקטוף פרחים.
שמתם לב שלרחובות הותיקים של פרדס חנה שמות של עצים: רח' הדקלים, רח' החרובים, רח' האורנים, רח' הבוטנים על שם עצי בוטנה שהיו בה. רח' הנדיב – עם השדרה המקסימה ביחוד בזמן שהגרביליאות פורחות. ברח' הראשונים – קזוארינות. אנשים שמבינים בדבר אומרים שעד היום אפשר לראות שפרדס חנה תוכננה בצורה נפלאה. חשבו שהיא תהיה "פנינת השומרון".
דברתי עם אנשים שעברו לגור פרדס חנה מתל-אביב, רעננה ומקומות צפופים אחרים וכולם מאד מרוצים, וחושבים שפרדס-חנה היא פינת חמד ושאנחנו גרים ממש בגן-עדן.
גם המיקום של פרדס-חנה אידיאלי – קרוב לים
קרוב להרים
במרכז הארץ
קרוב לרכבת
ולעורקי תחבורה ראשיים.
מי יתן ויתגשם הפוטנציאל הטמון בישוב שלנו ונחזור ונהפך להיות באמת "פנינת השומרון".
אסתי מיכלזון, 2009