מוזס ולטר-ישראל ולוטה-חנה

סיפור המשפחה

ולטר נולד בגרמניה, בעיר גלוגאו שליד ברסלאו, בחבל שלזיה, בן הזקונים לאברהם ולמרים-מרי מוזס ז"ל. לשניהם היו אלה נשואים שניים. כבר כבן ארבע ידע ולטר לעמוד על דעתו ואף כפה את רצונותיו על הסובבים אותו. היה להוריו בית מסחר סיטונאי לבדים, ומצבם הכלכלי היה טוב מאד. אביו היה שומר מסורת, והניח תפילין מידי יום. כשגדל נשלח לבית ספר מקומי גרמני. כשנתקל בתופעות של אנטישמיות החליט להצטרף לתנועת תכלת-לבן, בעקבות אחיו הגדולים. היה גם מדריך בתנועה. בין חניכיו היה שמעון כוך-אבידן, לימים האלוף שמעון אבידן מייסד חטיבת גבעתי. בלימודיו הצטיין בשפות הקלאסיות, בנגינה על פסנתר ובספורט. עם סיום בי"ס התיכון נרשם ללימודי משפטים ובמקביל נכנס לשותפות בעסקי הבדים של אביו.
בינתיים, אחיו, אריך-דוד עלה ארצה עם גדוד העבודה והקים את קיבוץ תל-יוסף. כעבור שנים אחדות נפטר אריך-דוד ממחלת הקדחת, והשאיר אחריו אשה ובן, שלמה מוזס שגר בפרדס-חנה. אחריו עלו ד"ר פריץ מוזס ז"ל, רופא ילדים שהשתקע ברחובות ופאול כהן ז"ל, שגר בהרצליה והיה הבעלים של חנות אתא. האחות קטה, עזבה לאנגליה, ומשם לארצות הברית. ולטר נסע ארצה ל"טיול" קצר, ומשהגיע יותר לא חזר לגרמניה. אביו, אברהם ז"ל, עזר לו לקנות חמישה דונם בפרדס-חנה, והסטודנט הפסנתרן המפונק הכשיר את עצמו והיה לחקלאי: תחילה הכשיר את הקרקע, אחר נטע עצי פרי, ובמקביל רכש אדמות שיועדו לפרדסים. אחר הקים רפת ולולים, כולל גידול אפרוחים. נטע עצי פרי נשירים, ושתל פרחים וירקות. בין היתר גידל אספרגוס על שטח של דונם, ששווק לחנויות מעדנים על הכרמל בחיפה, וכן מטע של גויאבות –שלימים הרכיב שיהיו ללא גרעינים.
חנה לוטה כהן-מוזס
לוטה-חנה לבית כהן, בת הרמן-צבי ואידה-אסתר ז"ל, עלתה אף היא בשנת 1933 מברלין, גרמניה. חנה לוטה הוכשרה לעבוד בבנק, ואף נשלחה לחצי שנה לפריס ואחר כך ללונדון כדי לשלוט באנגלית ובצרפתית. התכניות שהיו לה השתנו עם עליית הנאצים, והיא החליטה להיות חקלאית בארץ ישראל. אחותה, חוה פינס, היתה גננת בתל אביב. לוטה נסעה לירושלים ומשם ללמוד ולעבוד בחוה שבקיבוץ רמת רחל, בהנהלתה של רחל ינאית- בן צבי.
משהכירה לוטה חנה את ולטר ישראל והחליטו להנשא עברו לפרדס-חנה ובנו שם את ביתם. ביום עבדו במשק ובערבים הקשיבו למוסיקה וקראו ספרים. הם היו חתומים על עיתון "הארץ" ועל ירחון "השדה". ( חוץ מהשמירה בלילות) לוטה היתה עסוקה במשך היום: מחלקת חלב בשכונות, חובצת חלב לחמאה ומכינה לבן וגבינה לבנה, וכן שוקלת ביצים ואורזת פירות וחבילות אספרגוס. ולטר ניגן בפסנתר, ולוטה שרה בסופרן צלול. לאחר יום עבודה בשדה היה מנגן שעות לשמחת כל בני המשפחה. פעמים רבות ארחו אומנים שנתנו קונצרט בבית (תמורת כרטיסים) ביניהם הכנרת אילונה פהר הצלנית תלמה ילין והפסנתרן פטר וולפיש.
שניהם חזו את אשר יקרה והפצירו בהוריהם שיעלו לארץ לאלתר, ואכן הצליחו לשכנע אותם לעלות מגרמניה ברגע האחרון ממש. כך היו במשפחה שני סבים ושתי סבתות. (דבר נדיר בימים הקשים ההם). ולטר הביא מתחנת הנסיונות ברחובות את האבוקדו, המנגו והאנונות הראשונות במושבה והתמחה בהרכבות. ככל הגברים במושבה שמר בלילות באחת מעמדות השמירה וקבל מדי "גפיר" מפוארים. ההורים תרמו לארגון "ההגנה" שתי משקפות שהובאו מגרמניה. כעבור שנים נודע לי שליד הרפת חפרו ולטר וחבריו ב"הגנה" סליק גדול בו הוחבא נשק רב. לו היו הבריטים מוצאים אותו זה היה יכול להסתיים בכי רע.
בשנות החמישים המוקדמות פנה ראש הממשלה, דוד בן גוריון בקריאה לבעלי משקים חקלאיים להתנדב להדרכת העולים שהגיעו למושבים בספר ללא ידע כלשהו בחקלאות. ולטר יצא להדרכה בשלושה ישובים חדשים : כפר זכריה, צלפון וכפר אוריה שבעמק האלה. היה נוסע מפרדס חנה לחדרה, משם ברכבת אטית מאד לירושלים, עד לתחנת הרטוב ומשם בטרמפים למושבים. הביתה היה מגיע אחת לשבועיים שלושה. האחריות למשק הועברה ללוטה, לבת נעמי ולפועל התימני המסור, יוסף גינדני ז"ל.
ולטר הדריך באגף ההדרכה של הסוכנות. הבוס שלו היה רענן וייץ ז"ל. ולטר הכניס למושבי העולים גידולים חדשים כמו טבק וזנים של עצי פרי וירקות, שהתאימו לאיזור ההררי והיו עמידים לקור. פעמים הגיע הביתה עם כאבי בטן בעקבות התבשילים העירקיים והכורדים שלא היה רגיל אליהם. הוא זכה להערכה ואהבה רבה מצד המתיישבים. עם משפחת יצחק מרדכי שפירא, הבגדדית, נשאר בידידות שנים רבות. המתישבים עשו חיל וכעבור ארבע שנים שב ולטר הביתה.
כשהגיעו לגיל שבעים וחמש, וחברים רבים וטובים הלכו לעולמם, החכירו את המשק ועברו לנתניה. שם היו פעילים בארגון בני ברית, נהנו מהים מקונצרטים ורכשו חברים חדשים. ביניהם חדשו קשר עם הזוג וולפסון שאותם הכירו עוד משנות הארבעים כשגרו בחדרה ונהלו עסק גדול של מוצרי מזון בסיטונות. וולפסון היה זוג חשוך ילדים אשר ביוזמתם המשותפת של ולטר מוזס ושל שלום סלע ז"ל תרמו חלק מעזבונם למועדון רוטרי בקרית טבעון. על שמם הוקמה קרן וולפסון למלגות לילדים וסטודנטים בטבעון. ולטר ולוטה זכו להגיע לגבורות: ולטר נפטר בשנת 1998 ולוטה ב-2005. הם השאירו שתי בנות: נעמי סלע ורותי פרכטר, חמישה נכדים ושלוש נינות. כולם חיים בישראל.
התכונות שאפיינו את ולטר ואת לוטה: חריצות, הגינות, יושר ואהבת הבריות, ראשונים להתנדב לעזור לזקוקים לכך, אוהבי הארץ וחובבי מוסיקה. יהי זכרם ברוך!

כתבה: נעמי סלע, קרית טבעון – יוני 2017

ולטר נולד בגרמניה, בעיר גלוגאו שליד ברסלאו, בחבל שלזיה, בן הזקונים לאברהם ולמרים-מרי מוזס ז"ל. לשניהם היו אלה נשואים שניים. כבר כבן ארבע ידע ולטר לעמוד על דעתו ואף כפה את רצונותיו על הסובבים אותו. היה להוריו בית מסחר סיטונאי לבדים, ומצבם הכלכלי היה טוב מאד. אביו היה שומר מסורת, והניח תפילין מידי יום. כשגדל נשלח לבית ספר מקומי גרמני. כשנתקל בתופעות של אנטישמיות החליט להצטרף לתנועת תכלת-לבן, בעקבות אחיו הגדולים. היה גם מדריך בתנועה. בין חניכיו היה שמעון כוך-אבידן, לימים האלוף שמעון אבידן מייסד חטיבת גבעתי. בלימודיו הצטיין בשפות הקלאסיות, בנגינה על פסנתר ובספורט. עם סיום בי"ס התיכון נרשם ללימודי משפטים ובמקביל נכנס לשותפות בעסקי הבדים של אביו.
בינתיים, אחיו, אריך-דוד עלה ארצה עם גדוד העבודה והקים את קיבוץ תל-יוסף. כעבור שנים אחדות נפטר אריך-דוד ממחלת הקדחת, והשאיר אחריו אשה ובן, שלמה מוזס שגר בפרדס-חנה. אחריו עלו ד"ר פריץ מוזס ז"ל, רופא ילדים שהשתקע ברחובות ופאול כהן ז"ל, שגר בהרצליה והיה הבעלים של חנות אתא. האחות קטה, עזבה לאנגליה, ומשם לארצות הברית. ולטר נסע ארצה ל"טיול" קצר, ומשהגיע יותר לא חזר לגרמניה. אביו, אברהם ז"ל, עזר לו לקנות חמישה דונם בפרדס-חנה, והסטודנט הפסנתרן המפונק הכשיר את עצמו והיה לחקלאי: תחילה הכשיר את הקרקע, אחר נטע עצי פרי, ובמקביל רכש אדמות שיועדו לפרדסים. אחר הקים רפת ולולים, כולל גידול אפרוחים. נטע עצי פרי נשירים, ושתל פרחים וירקות. בין היתר גידל אספרגוס על שטח של דונם, ששווק לחנויות מעדנים על הכרמל בחיפה, וכן מטע של גויאבות –שלימים הרכיב שיהיו ללא גרעינים.
חנה לוטה כהן-מוזס
לוטה-חנה לבית כהן, בת הרמן-צבי ואידה-אסתר ז"ל, עלתה אף היא בשנת 1933 מברלין, גרמניה. חנה לוטה הוכשרה לעבוד בבנק, ואף נשלחה לחצי שנה לפריס ואחר כך ללונדון כדי לשלוט באנגלית ובצרפתית. התכניות שהיו לה השתנו עם עליית הנאצים, והיא החליטה להיות חקלאית בארץ ישראל. אחותה, חוה פינס, היתה גננת בתל אביב. לוטה נסעה לירושלים ומשם ללמוד ולעבוד בחוה שבקיבוץ רמת רחל, בהנהלתה של רחל ינאית- בן צבי.
משהכירה לוטה חנה את ולטר ישראל והחליטו להנשא עברו לפרדס-חנה ובנו שם את ביתם. ביום עבדו במשק ובערבים הקשיבו למוסיקה וקראו ספרים. הם היו חתומים על עיתון "הארץ" ועל ירחון "השדה". ( חוץ מהשמירה בלילות) לוטה היתה עסוקה במשך היום: מחלקת חלב בשכונות, חובצת חלב לחמאה ומכינה לבן וגבינה לבנה, וכן שוקלת ביצים ואורזת פירות וחבילות אספרגוס. ולטר ניגן בפסנתר, ולוטה שרה בסופרן צלול. לאחר יום עבודה בשדה היה מנגן שעות לשמחת כל בני המשפחה. פעמים רבות ארחו אומנים שנתנו קונצרט בבית (תמורת כרטיסים) ביניהם הכנרת אילונה פהר הצלנית תלמה ילין והפסנתרן פטר וולפיש.
שניהם חזו את אשר יקרה והפצירו בהוריהם שיעלו לארץ לאלתר, ואכן הצליחו לשכנע אותם לעלות מגרמניה ברגע האחרון ממש. כך היו במשפחה שני סבים ושתי סבתות. (דבר נדיר בימים הקשים ההם). ולטר הביא מתחנת הנסיונות ברחובות את האבוקדו, המנגו והאנונות הראשונות במושבה והתמחה בהרכבות. ככל הגברים במושבה שמר בלילות באחת מעמדות השמירה וקבל מדי "גפיר" מפוארים. ההורים תרמו לארגון "ההגנה" שתי משקפות שהובאו מגרמניה. כעבור שנים נודע לי שליד הרפת חפרו ולטר וחבריו ב"הגנה" סליק גדול בו הוחבא נשק רב. לו היו הבריטים מוצאים אותו זה היה יכול להסתיים בכי רע.
בשנות החמישים המוקדמות פנה ראש הממשלה, דוד בן גוריון בקריאה לבעלי משקים חקלאיים להתנדב להדרכת העולים שהגיעו למושבים בספר ללא ידע כלשהו בחקלאות. ולטר יצא להדרכה בשלושה ישובים חדשים : כפר זכריה, צלפון וכפר אוריה שבעמק האלה. היה נוסע מפרדס חנה לחדרה, משם ברכבת אטית מאד לירושלים, עד לתחנת הרטוב ומשם בטרמפים למושבים. הביתה היה מגיע אחת לשבועיים שלושה. האחריות למשק הועברה ללוטה, לבת נעמי ולפועל התימני המסור, יוסף גינדני ז"ל.
ולטר הדריך באגף ההדרכה של הסוכנות. הבוס שלו היה רענן וייץ ז"ל. ולטר הכניס למושבי העולים גידולים חדשים כמו טבק וזנים של עצי פרי וירקות, שהתאימו לאיזור ההררי והיו עמידים לקור. פעמים הגיע הביתה עם כאבי בטן בעקבות התבשילים העירקיים והכורדים שלא היה רגיל אליהם. הוא זכה להערכה ואהבה רבה מצד המתיישבים. עם משפחת יצחק מרדכי שפירא, הבגדדית, נשאר בידידות שנים רבות. המתישבים עשו חיל וכעבור ארבע שנים שב ולטר הביתה.
כשהגיעו לגיל שבעים וחמש, וחברים רבים וטובים הלכו לעולמם, החכירו את המשק ועברו לנתניה. שם היו פעילים בארגון בני ברית, נהנו מהים מקונצרטים ורכשו חברים חדשים. ביניהם חדשו קשר עם הזוג וולפסון שאותם הכירו עוד משנות הארבעים כשגרו בחדרה ונהלו עסק גדול של מוצרי מזון בסיטונות. וולפסון היה זוג חשוך ילדים אשר ביוזמתם המשותפת של ולטר מוזס ושל שלום סלע ז"ל תרמו חלק מעזבונם למועדון רוטרי בקרית טבעון. על שמם הוקמה קרן וולפסון למלגות לילדים וסטודנטים בטבעון. ולטר ולוטה זכו להגיע לגבורות: ולטר נפטר בשנת 1998 ולוטה ב-2005. הם השאירו שתי בנות: נעמי סלע ורותי פרכטר, חמישה נכדים ושלוש נינות. כולם חיים בישראל.
התכונות שאפיינו את ולטר ואת לוטה: חריצות, הגינות, יושר ואהבת הבריות, ראשונים להתנדב לעזור לזקוקים לכך, אוהבי הארץ וחובבי מוסיקה. יהי זכרם ברוך!

כתבה: נעמי סלע, קרית טבעון – יוני 2017

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  מוזס ולטר ולוטה