חדשות אחרונות

משפחת רודה

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1929

יעקב

1973–1897

ארץ מוצא: רוסיה
מקצוע: חקלאי ופעיל ציבור מן הימים הראשונים של המושבה. מייסד ומנהל הספריה.

אהובה

1987–1892

ארץ מוצא: פלך גרודנה, רוסיה
מקצוע: עקרת בית

סיפור המשפחה

לזכרו של יעקב רודה
נפטר ב-ט' באייר תשל"ג ( 11.5.73 ) הובא למנוחת עולמים במשק בית-קשת, מקום מגוריה של בתו.
"עם מותו של יעקב רודה ז"ל ,שהלך לעולמו בגיל 71, הסתלקה דמות לא רגילה ממושבתנו.
בימים ההם, כאשר בוני המושבה חלמו על ישוב שונה ממושבות אחרות, בלט י. רודה בקרב חבריו שעלו יחד עמו על אדמת "ראביה", רובם שכירים מהסביבה הקרובה. הוא וחבריו יסדו ישוב ללא עבודה זרה, קואופרציה עם כל החוגים במקום, חינוך חינם מגיל 3 ודמוקרטיה מוניציפאלית בלתי תלויה בצאנז כספי. המנוח עמד בראש כל מוסד שהוקם במושבה, בהיותו ראש ועד המושבה, חבר הנהלת הצרכניה ואחרון חביב הספריה, שהיתה בת טיפוחו עד יום מותו. הוא העמיד את עצמו כראש בוני המושבה והיה הרוח החיה בה, כשכולנו חייבים לו הערכה ויקר. הוא ידע להאבק על דעותיו, אך גם להקשיב לדעות אחרים ולכבדם. כן עזר לרבים במצוקתם בלי פרסום יתר. הוא לא ניצל קוניוקטורה כלכלית וחי עם רעיתו אהובה, שתיבדל לחיים ארוכים, במשק חקלאי אשר העניק לו קיום צנוע לבני משפחתו בלבד.
ראשונים-מייסדים מסוגו של יעקב רודה ז"ל ישמשו לכולנו סמל ומאור בדרכנו ובייחוד לדור הצעיר החי כאן במושבה נאה ומסודרת, וזאת בזכותם של מניחי היסוד.
יהי זכרו ברוך."
ראש המועצה בנימין שרון

"שנים רבות קיימת הספריה בפרדס-חנה. יעקב רודה הוא שיסדה והקימה במו ידיו באיסוף ספר ועוד ספר מהחברים אנשי המקום. כל שנותיו התמסר לה, טיפחהּ והגדילהּ. זה היה מפעל חייו.
הוא ממנה ספרניות בשכר והניהול על ידו—בהתנדבות, אף כי לא היה איש אמיד כלל. התרבות לשמה היתה נר לרגליו. הוא דאג לנוחות העבודה והעובדים ושמר על רוח טובה.
בהיות הספריה קטנה היינו יושבים יחד מסובים לשיחה ולסידור העבודה. כיום, הספריה גדלה ופרצה. חדר העיון מלא תלמידים הבאים להרחיב דעת. רבים רבים ומכל ישובי הסביבה באים להחליף ספרים. רק לפני כמה שנים עברה הספריה לבית זה וכבר צר המקום להכילה. אכן, יעקב רודה ז"ל הקים מפעל לתפארת אשר ינציח את שמו וזכרו לעד."
עובדי הספריה

לזכרה של אהובה רודה:
אמא שלי נולדה בעיירה קטנה בפלך גרודנה אשר ברוסיה. היא גדלה כבת זקונים במשפחה של הורים אמידים, שכבר אז היו ציונים. מילדותה דברו בביתה עברית ואמי גדלה עם השפה הזו והאמינה בה בכל מאודה.
בהתבגרותה שלחו אותה הוריה לארץ-ישראל (פלסטינה של אז) ללמוד בגמנסיה העברית "הרצליה", שנוסדה אז בתל-אביב. זה היה בשנת 1911. אמא השתייכה למחזור השני. היא למדה יחד עם משה שרתוק (שרת) ,אליהו גולומב ועוד אנשים חשובים. היא למדה כשלוש שנים, כשההורים שולחים לה כסף למחיתה. והנה פרצה מלחמת העולם הראשונה, הגבולות נסגרו, הקשר עם הגולה נותק ואמי נשארה לבדה. הלמודים נפסקו. תושבי תל אביב גורשו. ימים קשים הגיעו לארץ-ישראל וגם לאמי.
אמא הגיעה לחולדה, שהיתה אז חווה חקלאית של הקק"ל. היא עבדה שם במטבח. היא הסתגלה לעבודה הגופנית ולחיים הקשים גם מתוך שהיתה צעירה וגם מהאמונה בדרך. בארץ היה רעב, ואילו בחולדה היה קצת אוכל: עדשים, חצילים וגם קצת חיטה שהם גידלו. אמי הביאה לחולדה גם את אחותה האלמנה ושלושת ילדיה, שלולא כך היו נמקים ברעב בתל-אביב.
תחנות רבות עברה אמי בחייה. עבדה במקווה-ישראל (שם למדה את עבודת החקלאות, במיוחד את עבודת הרפת), בבן-שמן, בנהלל. היא הגיעה לרחובות, לעבודה עם קבוצת חלוצים שהגיעה מהעיר קרץ' שעל חוף הים השחור ברוסיה. שם הכירה את אבא, יעקב רודה, והתאהבו. אמא לא הסכימה בקלות להנשא לו, מכיוון שהיא חשבה שהיא צריכה להיות מסורה לבנין הארץ ולא לבנית משפחה (!!). לבסוף "שכנע " אותה. הם עזבו את רחובות והלכו ברגל לחפש מקום התישבות על שפת הים, ובזאת להגשים את חלומו של אבי להקים ימאות עברית. הם מצאו את קיסריה. העיר היתה קסומה אך החיים שם היו קשים לבדם בין הערבים. שם נולדתי אני.
חלומם לא התממש והם השתכנעו ללכת להתישבות שהציעה להם פיק"א. הם היו מראשוני פרדס-חנה. הייתי בת ארבע כשהגענו למושבה (1929). אני זוכרת שהגענו בעגלה .ראיתי ים של חולות מסביב ובחולות תקועים עשרה בתים, חמישה מכל צד, כמו קופסאות גפרורים.... הורי הקימו משק חקלאי יפה. אבא עבד בתחילה כשכיר בפיק"א ואמא עשתה את עיקר העבודה במשק: חלבה את הפרות, האכילה את העופות, גידלה ירקות וגם בישלה, ניקתה, כיבסה וטיפלה בי.
היה לנו בית פתוח וחם. תמיד, אני זוכרת, היו באים אורחים או חברים. אמא קיבלה את כולם בסבר פנים יפות עם כוס תה וריבה מעשה ידיה. שיחות וויכוחים היו בבית בנושאים שברומו של עולם: על השפה העברית, על עבודת האדמה, על ההסתפקות במועט, על עבודה עברית, על היהודים והערבים, ובעיקר השתמעה תמיד האמונה בצידקת הדרך של הציונות ובשלילת הגלות...
אמא היתה נדיבת לב ועזרה לזולת ככל שיכלה, וגם מעבר לזה...
בינתיים גדלתי והתבגרתי והלכתי לפלמ"ח ואח"כ לבית–קשת. הורי היו גאים בדרכי, ובמיוחד אמא ראתה את לכתי לקיבוץ כהתגשמות חלומה. היא האמינה בדרך הקיבוץ כהגשמת הציונות.
את 14 שנותיה האחרונות, לאחר פטירת אבי, חיה אמא עמנו בבית קשת. למרות שהיה לה קשה להינתק מעל ביתה ואדמתה בפרדס-חנה, היא השלימה עם חייה בבית קשת והיתה מאושרת אתנו. בשנים האחרונות היתה מרותקת למיטתה. סעדנו אותה ככל יכלתנו. נדמה לי שהצלחנו לשמור על צלם האנוש שבה עד הרגע האחרון.
יהא זכרה ברוך ותהא דרכה אור לרבים!"

לזכר יעקב רודה ז"ל (2)
"עם הסתלקות יעקב רודה ז"ל, בלא עת, איבדה פרדס-חנה את בחיר אזרחיה הוותיקים, אחד מטובי מייסדיה וקובעי צביונה בשנותיה הראשונות.
רבים מזכרונות נעורי במושבה זו קשורים ושזורים בנימים רבים בדמותו של רודה. נוסף לעיסוקיו הציבוריים הרבים: הרוח החיה בוועד המושבה דאז, אחד הדוברים הראשיים באסיפות, אחד ממנסחי החוקה של המושבה, יוזם ומתכנן מוסדותיה השונים- מצא לו האכר–החלוץ החרוץ והנמרץ, יעקב רודה, פנאי ומרץ לטפל בנוער של הכפר. "הנוער"—חמישה-שישה נערים ונערות בלבד, מצא ברודה מורה דרך נאמן, יועץ ומדריך ובייחוד עוזר יעיל בפתרון בעיות חומריות וארגוניות. בעזרתו ובהשראתו של רודה יסדנו קבוצה קטנה של נערים את סניף הנוער העובד במושבה. שגשוגו וגידולו של הסניף באו לו בסיועו של י. רודה. רבים רבים, זקנים וצעירים, יודעים לספר על עצה ועזרה שקיבלו מהמנוח בתחומים שונים של המושבה. הוא היה איש עשיר רוח. כל שיחה עימו השאירה בלב מטען של רעיונות והרגשה של התעשרות רוחנית והתעלות. נאמן לערכי העבודה העצמית, אהבת הארץ, אהבת התרבות העברית והספר העברי התהלך ברחובות המושבה כאחד השרידים לדור החלוצים ואידיאלים נעלים. הרוחות של החומריות, רדיפת ההידור והחיקוי לתרבויות זרות לא נגעו בו וחלפו על פניו. מי יתן ונצליח לשמור ולהנחיל לדור הצעיר משהו מאוצר הערכים, שאר הרוח ולהט הפעילות התרבותית והציבורית של י. רודה ז"ל, משהו מרוח ההתנדבות הגדולה למען הכלל שלא על מנת לקבל פרס. המשך קיומם והגשמתם של ערכים אלה עשוי לשמש מצבת זכרון נאותה וראויה לדמותו של המנוח יעקב רודה ז"ל."
מיכאל דשא . מושב שדמה א' בסיוון תשל"ג

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות