חדשות אחרונות

משפחת ויטקובסקי

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1934

אריך

1993–1905

ארץ מוצא: בורג באי מקטבורג, גרמניה
מקצוע: נגר

לוטה

1991–1911

ארץ מוצא: האן מינדן, גרמניה
מקצוע: עקרת בית

סיפור המשפחה

אומה לוטה ואופה אריך[1] - לבית ויטקובסקי
אריך ויטקובסקי רצה להיות אדריכל פנים. יכולת הציור והשרטוט, הדיוק המירבי, היסודיות והראיה המרחבית היו התכונות שבהן בורך ונדרשו למקצוע. אריך החל ללמוד בברלין במוסד שהשכיל לשלב לימודים תיאורטיים ועבודה מעשית. את השלב הראשון, נגרות, עבר בהצטיינות, אך כאשר התבקש לגשת לחדר המנהל לא חיכתה לו תעודת הצטיינות, אלא מכתב קר המודיע לו שעל אף הישגיו הטובים הוא מסולק מהלימודים עקב היותו יהודי. חלום חייו נגוז באחת. השנה – 1934. החוקים נגד היהודים הלכו ורבו. אחיו הצעיר חיים כבר עלה לפלשתינה כחקלאי כשנה לפני כן, וחש שם בטוח למרות כל הקשיים שצפנה ארץ החמסינים. "עלי להגר לפלשתינה גם כן", החליט אריך. למזלו, הנגרות היתה מקצוע נדרש בפלשתינה של המנדט וזה אפשר לו עלייה חוקית.
הנחיתה בחוף יפו היתה טראומטית וכואבת. השרב הכבד העיק, והעיר היתה מזוהמת וצפופה. אריך שמח למצוא שען שיתקן את שעונו שניזוק בהפלגה. "זה יקח רבע שעה, מקסימום חצי שעה" הבטיח השען. כאשר אריך חזר כחצי שעה לאחר מכן, השעון לא היה מוכן. "אבל אמרת לי חצי שעה!" "איש צעיר, תתרגל. חצי שעה יכולה להיות שעה ואף שעתיים. הזמן לא משחק בפלשתינה".
בגרמניה היה אביו, גיאורג, הבעלים והמנהל של חנות כלבו גדולה שהשתייכה לרשת "קארשטאט" (Karstadt Warenhaus GmbH). יום אחד מצא גיאורג את סגנו יושב בכיסאו שלו, במשרד המנהל. "מה אתה עושה כאן?" שאל נדהם. "אתה מגורש מהחנות שלך, ותגיד תודה שזה כל מה שקורה לך, לעת עתה" ענה הסגן ביהירות. גיאורג החליט למכור את ביתו המפואר, אפילו במחיר רצפה, ולעלות לארץ. בתיווכו של ד"ר פינר קנה מגרש של 5 דונם מפיק"א, בין רחוב תל צבי לרחוב הבוטנים, ונתן הוראה לבנות לו בית, ארז את חפציו ועם רעייתו ברטה, נסע במכונית הרמבלר שלהם עד נמל טריאסט שבאיטליה. שם עלו על אניית נוסעים, והגיעו לפרדס חנה עם המכונית, ועם מכולה ובה רהיטי הבית המפוארים ושכיות חמדה שנמכרו אחת אחת במשך השנים הקשות שיבואו עליהם.
גיאורג גם רכש מפיק"א עבור אריך מגרש בן שניים וחצי דונם, אשר בחלקו העליון היתה נטועה חורשת אקליפטוסים. בחלק התחתון, ברחוב הוואדי (המעלה כיום) בנו לאריך נגריה.
מנגר אמן הפך אריך לנגר קשה יום הבונה ומתקן רהיטים, חלונות ודלתות פשוטים ופונקציונליים לאנשים עניים וקשי יום גם הם, אשר האסתטיקה והאמנות נעלמו מחייהם בשל קשיי הקיום. למרות זאת, אריך תמיד התייחס לעבודתו כאל אמנות. "רהיטים הם לכל החיים" היה נוהג לומר.
הפרנסה היתה קשה. גם החרשות ממנה סבל מילדות, הקשתה על התקשורת וקליטת השפה העברית. מה שהביא לאריך שמחה וסיפוק היתה הדרכת מתלמדים (שוליות). וכמה מאושר היה כאשר בנו יורם ביקש להיות נגר גם הוא. תחילה היה יורם מתלמד של אריך. לאחר זמן קצר קודם לדרגת פועל, וכאשר ראה אריך כשרונו ויכולותיו המוכחות של יורם כנגר, הציע לו שותפות. לא עבר זמן רב, ואריך ביקש מיורם לנהל את הנגריה ולעבוד כפועל עבור בנו. אריך רק ביקש דבר אחד: להמשיך לעבוד גם בזקנתו, כאשר כוחו לא יהיה כבצעירותו. בשנים הבאות שבר יורם את ראשו לא פעם, כיצד למצוא לאביו הזקן עבודה קלה לפי כוחו ההולך ופוחת, מבלי לעורר את חשדו. אריך עבד בנגריה באהבה עד גיל 82. לגמלאות, יצירת האמנות האחרונה שלו הוכנה באהבה רבה גם היא - שידה לבתו מיכל.
אריך, שנהנה בזקנתו מפיצויים מגרמניה, התמסר לשני תחביביו – איסוף בולים, והתכתבות ענפה עם קרוביו וחבריו מגרמניה שהיגרו למדינות אחרות.

בשנת 1933 החליטה לוטה רוזנברג להגר לפלשתינה. המראה הכל כך יהודי שלה עורר הערות אנטישמיות כבר בילדותה. היא הספיקה לסיים הכשרה חקלאית של כשנה, שאפשרה לה לעלות לפלשתינה עם מקצוע נדרש – חקלאית. כאשר עלתה לפלשתינה, מצאה עבודה כמטפלת במשפחת קאופמן רבת האמצעים, במצודה האלגנטית והמבודדת שבנו בתל אלון, בלב פרדסים סמוך לפרדס חנה (מצפון לצומת אלון של היום). היא טפלה באהבה בבן יונתן, והמשפחה כולה החזירה לה אהבה.
במשפחת קאופמן לוטה הרגישה כמו בבית: השפה בבית קאופמן – היתה גרמנית בלבד. לוטה החליטה לעבור למשפחה דוברת עברית, כדי ללמוד עברית. היא עברה למשפחת מנצ'ל בירושלים, שדברו גרמנית ועברית. משימתה צלחה בידה. עם משפחות קאופמן ומנצ'ל נשמרו היחסים החמים עד לדור הבנים.
בשנת 1938, דקה לפני שנסגר שער הרחמים האחרון, הצליחה אחותה טרודה להגיע לארץ. שוב עזבה לוטה בצער רב משפחה אוהבת שנתנה לה בית ועבודה שאהבה, ועברה לתל אביב כדי לחלוק חדר עם אחותה ולהקל עליה את העליה. גם בתל אביב היא טיפלה בילד.
כאשר הגיעה לפרדס חנה כדי למסור לחיים ויטקובסקי ד"ש מאחיה וורנר, שבינתיים שהצליח להגר לארגנטינה בעור שיניו, היא הכירה את אחיו הבכור עדין הנפש – אריך. היתה זו אהבה ממבט ראשון. הם נישאו בטקס צנוע בחיפה בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השניה. הרעשת נמל חיפה על ידי חיל האוויר האיטלקי, היה פס הקול שליווה את הטקס. בתחילה גרו בשכירות אצל משפחת מנשה. בשנת 1940 נולדה בתם הבכורה מיכל. כאשר מיכל היתה בת כשנה, הסבו חלק מהנגריה לדירה זעירה של חדר וחצי. לוטה שהיתה חרוצה מאוד ובעלת מאגר אנרגיה בלתי נדלה וכושר ארגון מעולה, החליטה להישאר בבית כדי להיות האוזניים של אריך כבד השמיעה. החלטה אצילית זו היתה בעוכריה. עבודת הגינה אותה טפחה בעשר אצבעותיה החרוצות, היתה תחביבה ומפלטה היחיד. ב- 1946 נולד הבן הצעיר – יורם.
עם קום המדינה, כאשר יורם השובב והפעלתן הגיע לגיל שנתיים, נזקקו אריך ולוטה לבית מרווח יותר מהדירה הזעירה. הם רצו לבנות בית נוח בחלק האחורי של החלקה, ולכן היה עליהם לעקור תחילה את חורשת האקליפטוסים. הם קבלו אישור לעקור מספר אקליפטוסים. ידידם דוד נודל, המודד, תכנן את הבית וידידם ושכנם יהושע ינר, קיבל על עצמו להיות הקבלן.
נודל הגיש את התוכנית, וינר הגדיל את התוכנית של נודל. כאשר אריך אמר שהבית גדול מידי ויקר מידי, הסביר לו ינר שבית בונים פעם אחת בחיים. אריך ולוטה קשי היום חסכו פרוטה לפרוטה כדי שיוכלו לבנות את הבית. התקופה היתה קשה, תקופת הצנע. כדי להשיג חומרים היה צריך לנסוע לחיפה ולקבל אישור מיוחד. הבית נבנה בעצלתיים. את בת המצווה של מיכל, בשנת 1952, חגגו על יסודות הבית החדש. אך לגור בחדר הילדים המרווח, היא זכתה רק כאשר היתה בת 18 וטרם גיוסה לצה"ל.
בשנות השישים הגיעו לארץ מכשירי שמיעה קטנים ויעילים. סוף סוף אריך תקשר עם הסיבה והחל לדבר מעט עברית.
לוטה הבינה שהיא יכולה, לראשונה מאז נישואיה, לעבוד מחוץ לבית – תחילה ב"בגד זול" ולאחר מכן ב"מחסן ביצים", בו מיינו את ביצי החקלאים לפי גדלן, והכינו אותן לשיווק.
יחד עם זאת, תמיד רצתה שאריך יבין הכל ובחוג המשפחה נהגה להפסיק את השיחות מידי כמה משפטים, ולוודא כי אריך הבין את כל הנאמר.

לוטה, שאהבה את ביתה וגינתה, סבלה עמוקות מהשוק שקם באמצע שנות ה-50 מול ביתה, והפך את הוואדי לגל של אשפה. כמה חבל שלא זכתה לראות את פנינת החמד של השוק הישן כיום, שתוכנן בחוכמה וברגישות על ידי נכדה האהוב והכשרוני ליאור ויתקון. ליאור סיפר שבזמן התכנון, הוא חשב על אומה לוטה לא מעט.
בשנות ה–60 וה-70 נולדו חמשת הנכדים. זו היתה מתנה נהדרת להיות אומה לוטה. באותן שנים, החלו הפיצויים מגרמניה להגיע, ולוטה ואריך לא היו עוד דלפונים קשי יום. הם סיימו את בניית ביתם שארכה כ-20 שנה ונעצרה בשל מחסור בכסף.
סוף סוף יכלו להרשות לעצמם לטוס מדי פעם לאוסטריה, שוויץ או גרמניה דוברות הגרמנית, להפיג מעט את הגעגועים למחוזות ילדותם שנגזלו מהם לבלי שוב.
אריך, שעקב נכותו לא יכול להחזיק ברשיון נהיגה, נהנה לפנק את שני ילדיו במכוניות חדשות מדי כמה שנים.
אריך נשאר יקה טיפוסי, כל הסטראוטיפים והקלישאות על יקים, בבשר ודם. העברית שלו היתה חגיגית ומצוחצחת – היות ולא שמע, הוא שאב את העברית מספרי הלימוד ומכתובים והשפה המדוברת לא נגעה בו. לוטה לעומת זאת, הפכה עם השנים לישראלית, שפתה היתה גרמנו-עברית משעשעת במבטא כבד. קולה עדיין מצלצל באוזני, כאשר גערה בי לסגור את דלת הרשת, פן ייכנסו לבית "ספובים ואידושים"[2].
אומה לוטה ואופה אריך, כפי שכונו באהבה על ידי חמשת נכדיהם, זכו בשנותיהם האחרונות לאושר, שלווה ונחת. לוטה נפטרה בגיל 80, אריך האריך ימים עד גיל 88. הם זכורים בבהירות, באהבה ובגעגועים על ידי ילדיהם ונכדיהם.

אחד הארונות מעשה ידיו של אריך ויטקובסקי נתרם על-ידי בנו, יורם, לבית הראשונים והוא עומד באולם הראשי ומשמש לתצוגה.

[1] אומה (Oma)– סבתא בגרמנית, אופה (Opa)– סבא; [2] למי שלא בקיא ברזי המבטא הייקי הסמיך – זבובים ויתושים

רשמה: מיכל רון (ויטקובסקי); תמונות: יורם ויתקון, יולי 2020

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות