הערה מקדימה מטעם בית הראשונים: המסמך שלהלן הוא מסמך חשוב. הוא עדות מכלי ראשון על תהליך הרישום והרכישה של קרקעות ארץ ישראל באיזור הצפון, ובכללן חדרה וכרכור. התדפיס נערך מתוך עותק הקיים בבית הראשונים. הטקסט מתייחס מדי פעם לסקיצה מצורפת. הסקיצה, למרבה הצער, איננה בידינו. הכותב מציין בסוף המסמך כי המידע כאן הולך ואובד, אך יהיה בעל חשיבות רבה בעתיד. אם כן – אנו מביאים אותו כאן בתקווה שיהיה מי שיפיק ממנו תועלת. ינואר 2020.
יצחק שכטר
בן יהודה 8
ח י פ ה
רישום הקרקעות בארץ
לעתים אנו עדים לתופעה התמוהה בה יהודי רוכש מערבי חלקת אדמה מסוימת, ולאחר מכך מתברר לו כי השטח המגיע לו קטן בהרבה ממה שחשב קודם, עד כדי חמישית ואף פחות מכך. עסקה כזאת מתבצעת לאחר בדיקה מדוקדקת של מסמכים ושאר הוכחות שבידי המוכר, נעשית ע"י מבינים בעסקי קרקעות ואף ע"י מי שחזקה עליהם כי הם מומחים לדבר. הפרשים אלה אפשריים רק בקרקעות שטרם הוסדרו. כאן הם סבירים בשטחים המישוריים, ואינם קבילים באדמות הטרשים וההרים שם הם מגיעים למאות אחוזים.
את דברי אני מבסס על טפולי במשך עשרות שנים בעניני הקרקעות במגזר הערבי, מטעם מוסדות שונים וביחוד בחברת פיק"א, שרוב פעולות ההתיישבות שלה היו בסנג'ק עכו. (קו חדרה-צמח בדרום וצפת בצפון) נעזרתי בפנקסי המקרקעין העותומניים המקוריים לסנג'ק זה, וביחוד בפעולות ומסקנות ועדות סקר לפיהן נפתחו פנקסים ראשוניים אלה.
בשנת 1274 הג'רי (1858) פרסם השולטן עבדול מג'יד את חוק הקרקעות העותומני. בעקבות זאת מונתה לכל סנג'ק ועדה מיוחדת שערכה סקר מקיף של נדל"נ המוחזקים ע"י האוכלוסיה, בכפר ובעיר, כולל מבנים ומטעים למיניהם וכמויותיהם. הפעולה ארכה כעשרים שנה. עיקר מטרת הסקר היתה יצירת תמונה נכונה ככל האפשר של נדל"נ, שהבעלות העליונה עליהם היתה השולטן, ועד כמה מאלה מוחזקים ע"י האוכלוסין מהם אפשר היה לגבות ביתר יעילות את מסי העושר וה-וֶרְקוֹ (מס הכנסה ומס רכוש).
ממצאי הועדות, מסקנותיהן והמלצותיהן שמשו בסיס לפתיחת ספרי הטאבו הראשונים ולכל רשום של עסקי מקרקעין לאחר מכך.
ועדת הסקר לסנג'ק עברה מנקודת ישוב אחת לשניה, כפרית ועירונית לפי רשימה שהיתה מקובלת אצל השלטונות, ובנקודות נוספות במידה שנתגלו כאלה במהלך פעולתה. עבודתה בוצעה בשני שלבים: הראשון הוא שלב הכפר והשני הוא שלב האתר (Locality). הוועדה נעזרה במודדי קרקעות, אבל בדוחות שלה ובפנקסי המקרקעין לאחר מכך לא צורפו מפות ואין זכר להן.
בשלב הראשון, שלב הכפר, מוסרת הוועדה תיאור של הישוב כיחידה אחת, היינו גבולותיו ושטחו. השטח בדונמים מתאים פחות או יותר למציאות. הגבולות מתוארים לפי עצים בשטח, או יעד מיוחד של נקודת גבול כפי שהם מקובלים בפי אנשי המקום, כמו דרך, ואדי, מערה, "צוק הנמר", "סלע הדיין", עץ מיוחד מקבוצת עצים ובו מקונן עוף דורס, ואף נקודה, אמנם לא עצם בולט אלא שבהגיעך אליה יהיה לך קשר עין עם עצם מסוים הנמצא במרחק של קילומטרים אחדים במרחב. במקרים של שטחי מריבה בין היחידה ושכנותיה, נמסרים הפרטים גם לאלה.
השלב השני, שלב האתר, הוא יותר מורכב. הוא נחלק לשני סוגים לפי הקרקע – אם אדמת מישור או הרים וטרשים. האוכלוסיה היתה ברובה חקלאית. לפי תפיסת החקלאי אדמת הכפר נחלקת לאתרים לשמותיהם. כן קבועים גבולות כל אתר, שטחו, סוגי הקרקע בו ושטח של כל סוג כזה, וחלוקת האתר בין המעבדים. חלוקה זו היתה לפי שתי שיטות: המפרוז והמוּשָע. לפי שיטת המפרוז הנפוצה ביותר, החזיק כל חקלאי ברציפות בחלקה אחת או יותר אם באתר אחד או יותר מאתרי הכפר. לפי שיטת המושע המצב שונה לגמרי. כאן היו כל אתרי הכפר בבעלות משותפת של כל חקלאי הכפר, או שכל קבוצת אתרים היתה בבעלות של חמולה מסוימת, ובהתאם היה לכל חקלאי חלק בלתי מסוים באתר אחר או יותר בכל אתרי הכפר, או באתר אחד או יותר בכל אחת מקבוצות האתרים לפי החלוקה לחמולות.
הקשר וזכות העיבוד של חלקות הקרקע על-ידי בעלי הזכות במושע לא היו רצופים, אלא מקוטעים ומשתנים ממקום למשנהו בין החקלאים. התחלופה היתה על פי רוב כל ארבע שנים, כדי לאפשר ניצול הקרקע לפחות שתי עונות של תבואת חורף. היבולים באדמות לפי שיטת המושע היו נמוכים מאלה שבשיטת המפרוז – שגם כאן היו די נמוכים בגלל שיטות העיבוד המפגרות. המעבד לפי שיטת המושע ראה עצמו כמחזיק זמני בקרקע. הוא לא היה מעונין בהשבחתה כמו באמצעות סיקול, זיבול, השמדת עשבי בר שנתיים ונטיעה. הקודם לו בשטח לא נהג כך והוא לא רצה לטרוח כדי שהבא אחריו יהנה מפרי עמלו.
לפי בקשת הרוב הכפרי בוטלה בזמן הסדר הקרקעות שיטת המושע ונקבעה שיטת המפרוז. כל אחד קיבל חלקה אחת או יותר באתר אחד או יותר לפי חלקו בשותפות, תוך התחשבות גם בטיב הקרקע ומיקומה שנפלה בגורלו.
היתה עוד שיטת עיבוד והיא נדירה ביותר, לפיה היו כל אדמות הכפר שייכות ומעובדות רק לגברים המבוגרים שבכפר, עם מגבלות של ותק, צאצאים של נשואים עם בני כפרים אחרים ועוד. כאן חלו התחלופות לפי תהליך ההתבגרות והתמותה של הזכרים ולא עברו זכויות בירושה. בזמן הסדר הקרקעות בכפרים כאלה הועלתה הסברה ע"י פקידי ההסדר שהונהגה לראשונה שיטת המפרוז.
ועדת הסקר, לאחר שרשמה גבולות, שטח וסוגי הקרקע של כל אתר, היא רשמה גם שמות המחזיקים בפועל בשטח, אופן החלוקה ביניהם ובהתאם לכך הם הוכרו כזכאים לרשום הקרקע על שמם. היא התחשבה עם הנוהג שהיה מקובל במקום, אם לפי המושע או המפרוז. רישום החלוקה לפי שיטת המושע היתה קלה יחסית: נקבע מכנה משותף לכל אתרי הכפר או לכל קבוצת אתרים במקרה של החמולות, ובשם כל אחד נרשם חלקו. המכנה המשותף לרישום כזה היה בראשיתו בגבול שלוש או ארבע ספרות אולם הוא הלך וגדל במרוצת הזמן והיו מקרים שהוא הגיע למיליארדים בגלל פיצול כל אחד ממרכיביו לרגל העברת החלק המקורי בירושה לעשרות יורשים כתוצאה מריבוי הנשים. שיטה זו, של מושע. בוטלה ונתחלפה בשיטת המפרוז בזמן הסדר הקרקעות כמתואר לעיל.
הרישום לפי שיטת המפרוז היה יותר מורכב: כאן נרשמו בשם כל אחד חלקה או חלקות באתר אחד או יותר, עם ציון הגודל לפי דונמים או כמות הזרעים וגבולות החלקה – שהם שמות בעלי החלקות הסמוכות, או דרך או עוטול (אדמה שלא תצלח לשום דבר). גם כאן מופיע שוני בערך הרשום לפי שני טפוסי השטח – מישורי או הררי וטרשים. בשטחי המישור ידע כל אחד את גבולות חלקתו ושמר עליה מפני הסגת גבול.
הפרשי שטח בין הרשום והמציאות נתאפשרו רק בגבולות מזעריים. הם נתאפשרו רק במקרים של חלקות שגבלו עם שטחי עוטול ואף כאן רק במעט בגלל מגבלות מחרשת העץ הערבית. כאן יש להדגיש כי בשטחי המישור תאמו שטחי כל החלקות באתר לשטח כללי של האתר כנאמר בשלב השני של דו"ח ועדת הסקר, וכן תאמו שטחי כל האתרים לשטח הכללי של הכפר כאמור בדו"ח הוועדה בשלב הראשון.
לא כך הדבר בשטחי ההרים והטרשים. גם כאן הבסיס הוא האתר, לפי גבולותיו ושטחו, אבל לא כל האתר הוא אדמת מזרע, כי רק כזו הוכרה למחזיקים בה. בגבולות אתר כזה נמצאות חלקות מזרע בודדות, בגדלים שונים, כשכל אחת מוחזקת ע"י איש אחד או יותר. בשטחים אלה קובעת ועדת הסקר, בשלב השני של פעולותיה, את גבולות האתר ושטחו כיחידה, ולאחר מכך הוא קובעת כמה דונמים משטח כולל זה יש אדמת מזרע. כמות זו של דונמים אדמת מזרע היא סך הכל של שטחי כל חלקות המזרע בגבולות האתר, מבלי להוסיף דבר על מספר החלקות, מקומה ושטחה של כל אחת מחלקות אלה. שאר השטח של האתר, שאיננו אדמת מזרע, נשאר נכסי השולטן ולא הועבר לשום גוף. בחלוקת אדמת המזרע למחזיקים בה הולכת הוועדה בעקבות המקובל ע"י המעבדים השונים, אם לפי חמולות, משפחות או כל נוהג אחר מקובל. גם כאן החלקה של כל פרט מתוארת לפי גודלה – דונם או זרעים, וכגבולות מופיעים שמות בעלי החלקות מסביב, דרך עוטול ועוד. כאן יש אפשרויות הרבה יותר להתהוות הפרשים בין המציאות והשטח הרשום, בגלל סמיכות החלקות לעוטול.
כאן ראוי לציין עוד שוני שבין אדמות המזרע במישור ובין אלה שבהר. במישור צורת החלקות היא מלבנים על פי רב וקוי הגבול ישרים, ואילו החלקות בשטח ההר צורתן תלויה במצב הטופוגרפי של מקומן, וכן בגיא או אפיק הנחל – ולפי זה הן על פי רוב ארוכות וצרות, הגבולות מעוקלים עם בליטות לצדדים. כל זה מקשה על העבוד. כמו כן דרכי הגישה אליהן משובשות ועיני הפלאח נשואות להזדמנות להפטר מהן ובתמורה לרכוש חלקה במישור. ועוד תופעה בפעילות ועדת הסקר: היא מתעלמת משטחים נרחבים של עשרות אלפי דונם כשאינם אדמת מזרע, ושוב מהסיבה שמטרת הסקר היא להכניס סדר ברשום הקרקעות החקלאיות, ומהן גובים את המיסים, וכן להבטחת פעולות הקשורות בנדל"נ, כמו משכנתאות, עקולים וכד', הדברים אמורים כמו קיסריה.
ראה הסקיצה הר"ב{הערת בית הראשונים: לא מצורף לעותק שבידינו}.
הרישום כנ"ל בשם המחזיקים בקרקע הוגדר כמכר מהשולטן תמורת תשלום, אמנם פעוט.
במהלך פעולתה מצאה ועדת הסקר לסנג'ק עכו כי לחלק ניכר מהנכסים החקלאיים, ואף עירוניים, לא היה למי להעבירם, אם מפני שהכפרים היו נטושים, ללא תושבים, או שהיתה בהם אוכלוסיה דלילה שהתנגדה לקבלת האדמה בתנאים מיוחדים נוחים, כנזכר לעיל, למרות הלחץ שהופעל עליה. אותו דבר בכפרים מאוכלסים שגם בהם נמצאו נכסים נטושים. את הנכסים האלה הגדירה הוועדה כ"אדמות השמש" – היינו זרוקות ומופקרות. גם באלה בצעה הוועדה את פעולתה בשני השלבים – שלב הכפר לגבולותיו ושטחו כיחידה אחת, ושלב האתר בתאור גבולות כל אחד בנפרד, על גבולותיו, שטחו וחלוקת שטח זה לפי טיב הקרקע. בסנג'ק עכו נמצאו 66 מקרים כאלה, בהם 356 אתרים, בשטח כולל של 591,772 דונם. כן מוסרת הוועדה מספר כולל של העצים למיניהם, כמו זיתים, תאנים, רימונים, לימונים, שקדים, טחנות (מהן במצב תקין) מבנים, בתי בד, חנות אחת, וממגורה אחת. את הדוחות שלה לאדמות אלה, אדמות השמש, רכזה הוועדה בשני פנקסים, פנקסי אדמות השמש. (??) לשלב הראשון והוא משנת 1288 היג'רי (1872) ולשלב השני משנת 1292 היג'רי (1876) והיא המליצה למכור את הנכסים במכירה פומבית, ואכן כך היה, לאחר שחלק מכפרים אלה מסר השולטן לפליטים מוסלמים ואף תורכים, כמו ר'אביה (פרדס חנה) לבוסנים, כפר קמה וריחאניה לצ'רקסים, וכפר סבת (בבקעת יבנאל) למוע'רבים.
המכירה הפומבית נתקימה בשנת 1925 היג'רי (1879) ובקונים הופיעו בעיקר המשפחות העשירות, רבות ההשפעה ועתירות הנכסים כמו סוכסוק, חורי, קמרן ואחרים. הקונים רכשו כפר או כפרים בשלמותם, לפי קושאן לכל אתר בנפרד, אבל עם הבדל בולט וקובע בין האתרים במישור ובין אלה באזור הררי:
ההבדל הוא בסעיף לשטח הנמכר. במקרה הראשון, במישור, מופיעים בקושאן הגבולות וגם השטח שנקבעו בפנקס, לשלב השני – שלב האתר, והשטחים של כל הקושאנים, לכל האתרים, תואם את השטח המופיע בפנקס הראשון – שלב הכפר. לא כן הדבר בקושאנים באזור ההר, אם כי גם כאן מופיעים גבולות האתר, כפי שנאמר בפנקס השני, שלב האתר, הרי השטח בקושאן זה הוא רק זה של האדמה החקלאית שבגבולות האתר, וההפרש לפעמים עצום, כי רק האדמה החקלאית היתה תפוסה או לא תפוסה. רק ממנה אפשר להפיק תועלת, והיא המקור למסים.
כתוצאה מכך, בולט שוב השוני בין שני האזורים בכך שבאזור ההר הסך הכל של השטחים שבקושאנים לכל האתרים, איננו תואם את שטח כל הכפר כפי שנקבע בפנקס של השלב הראשון, הוא הרבה יותר קטן, לפעמים עד רבע ואולי פחות מכך.
מקרה בולט וטפוסי למצב באזור ההר ישמש הכפר זמארין (זכרון יעקב) . הוא נמנה על כפרי אדמות השמש. פרטיו לשלב הראשון מופיעים בפנקס משנת 1288, והשטח הוא 5250 דונם. לפי הנתונים בפנקס השני, משנת 1292, מתחלק הכפר ל-11 אתרים, לשמותיהם, גבולותיהם ושטחיהם וחלוקת כל שטח כזה לפי סוגי הקרקע. הסך הכל של שטחי כל האתרים תואם את השטח של הכפר, היינו 5250 דונם. במכירה הפומבית בשנת 1295 היג'רי (1879) נרכש כפר זה ע"י ג'ול ג'רמן, קונסול צרפת בחיפה. הוא קיבל קושאנים לכל אתר בנפרד, כאשר גבולותיו תואמים לאלה שבפנקס המקורי משנת 1292, אבל השטח בכל אחד מהם הוא רק לאדמות המזרע שבאתר, כפי שמופיע בפנקס זה. אין בידי נתונים על המחיר שהוא שילם אבל בהשוואה לאדמות נטושות באזור, אף הן אדמות שמש אבל יותר פוריות ונמכרו במכירה פומבית, שם שולמה לירה לכל שלושה דונם, סביר שג'רמן שילם כאן לירה לכל 6 דונם. בשנת 1882, רק שלוש שנים מהרכישה, טרם שניסה להתבסס במקום כבעלים, וכמעט מיד ליד, מכר ג'רמן את הכפר זמרין לאנשי העליה הראשונה שבאו מרומניה. המחיר היה 47600 פרנק, או בערך 2100 לירות תורכיות. במקום היו ערבים אחדים, פועלים של המוכר במשך שנתיים או שלוש מאז שהוא רכש האדמה במכירה פומבית. בכל זאת הם דרשו דמי עזיבה והמתנחלים שילמו להם.
זהו כנראה המקרה הראשון בארץ, בה נקלעו לטעות כבדה ויקרה מאד יהודים רוכשי קרקע מערבים, וזאת בגלל חוסר ידע ותמימות בנושא – שלהם, של המתווכים ואף מיטיביהם, אבל לא של המוכרים. ממבט ראשון נראה לקונים שהם שילמו רק 0.4 לירות לדונם, אולם מאחר שאדמת המזרע כאן היא רק כרבע משטח הכפר, יוצא שלמעשה שילמו 1.7 לירות תורכיות לדונם. בסיכום אנו רואים שבעסקה מיד ליד קיבל המוכר פי עשרה בערך ממה ששילם.
כשהברון רוטשילד קיבל כעבור זמן קצר את המושבות הראשונות תחת חסותו, ובכללן את זכרון יעקב, הוא החל כאן מיד בסיקול אדמות הטרשים וההרים והכשרתם לנטיעת כרמים, הוא נוכח לדעת כי השטח שנרכש לראשונה הוא רק אדמות המזרע שהיה כרבע משטח כללי של הכפר. ברצותו למנוע אי הבנות והפרעות ולהיות הבעלים לכל השטח הוא רכש מהשולטן את כל אדמות הטרשים וההרים, לפי קושאנים נוספים לכל אחד מהאתרים. התוצאה היתה שלכל אתר בו, הינו יותר מסוג אחד של קרקע. כמפורט בפנקס השני לא דמות השמש משנת 1292, היו לו שני קושאנים, הדבר היה לפני כתשעים שנה. בשנת 1941 נעשו בזכרון יעקב פעולות הסדר הקרקעות. כמקובל ע"י ממשלת המנדט בכל שטח הררי בארץ, היא התכוונה לתבוע גם כאן כנכסי המדינה את כל השטחים האלה, בסך הכל כ-8000 דונם, לפי מפות מיוחדות שהוכנו ע"י מח' המדידות של הממשלה.
האדמות היו מחולקות בין האכרים ולבירור הבעיה בדרג משפטי צריך היה לפתוח ולטפל בכמאתים תיקים. למניעת אפשרות כזאת, ניסה הפקיד המסדר לברר את הבעיה בדרך מנהלית. כאחראי בחברה להכנת החומר לתביעות ולמשפטים ישבתי במשך שעות אחדות עם הפקיד ועוזרו ומסרתי פרטים מלאים על בעלות פ.י.ק.א. לפי קושאנים, לכל אחד בנפרד. זאת אומרת הקושאן הראשון לאדמות המזרע והקושאן הנוסף לטרשים, כל זה בתיאום מלא עם הנתונים בשני הפנקסים המקוריים של הוועדה לאדמות השמש. כתוצאה מכך לא נרשם בכל תחומי זכרון יעקב, שפיה ובת שלמה אפילו דונם אחד כנכסי המדינה. עד כמה שידוע לי לא קבלו הערבים קושאנים לאדמות הטרשים בתחומיהם, הן נשארו כנכסי המדינה וכך גם נרשמו בפנקסי הטאבו בכל מקום בו נעשו פעולות ההסדר.
כאמור היתה מודעות הפלאח לאדמתו מבוססת על האתר. שטח האתר נע בין 500 ל-700 דונם, עם חריגים, נדירים ואף גדולים לכאן או לכאן ביחוד בשטחי ההר. אחד האתרים, חריג ביותר, הוא אחד מאתרי זמארין והיה ידוע בשם דראע אבו חמד ונפאחה. שטחו יותר ממחצית שטח הכפר, אורכו כשלושה קילומטר, רוחבו לפעמים עד ק"מ ויותר וקצהו כזנב. לעומתו, שאר עשרת האתרים בכפר, שטחם קטן, ומהם גם פחות מ-150 דונם. כמו כן אדמת אתר זה מחולקת לשלושה סוגים, ולכל אחד מאלה קושאן מיוחד. ואלה פרטי האתר לפי הפנקסים המקוריים:
השם: דראע אבו חמד ונפאחה, השטח 2970 ד'
משטח זה: אדמת מזרע 387 ד'
עוטול 1493
עוטול 1090
ס"כ עוטול 2583 2583 ד' 2970 ד'
====
על שלושת סוגים אלה נתנו ה קושאנים:
הראשון – לאדמת מזרע 387 ד'
לאחר מכך: קושאן לעוטול 1493
קושאן נוסף לעוטול 1090
2583 2583 ד'
2970 ד'
====
לנ"ל יש להוסיף: הגבול המערבי של האתר הוא גם הגבול המערבי של הכפר, בכלל זאת אין תאור גבול זה זהה בשני השלבים. אמנם אינם סותרים אלא משלימים במקצת זה את זה. כן גם ביחס לשטח המזרע שהוא 387 דונם. שטח זה איננו מהוה חלקה אחת רצופה. כי בגבולות האתר יש חלקות אחדות, מנותקות אחת מהשניה, והשטח של כולן יחד הוא 387 ד', ואין כל הסבר למספר החלקות למקומה וגודלה של כל אחת מהן באתר – ראה הסקיצה הר"ב. {הערת בית הראשונים: לעותק שבידינו לא מצורפת הסקיצה.}
בסיכום: לאדמות השמש, יש לציין שברובן המוחלט היו בחלק הדרומי של סנג'ק עכו, הגבולות הם: הים במערב, ואדי מילח והמשכו עד הכנרת מצפון, ואדי ערה והמשכו עד צמח מדרום. אלה גם מהווים שני ריכוזים בולטים – המערבי – מהים עד יוקנעם, והמזרחי ממורדות התבור המזרחיים אל בקעת יבנאל וצמח. האדמות נרכשו במכירה הפומבית ע"י ערבים אמידים לעשיית רווחים, ואכן היו המאגר ממנו הוצעו ואף נרכשו האדמות ע"י העולים הראשונים ולאחר מכך כל האדמות שהברון רכש בשנים הראשונות לפעולותיו בארץ. כן נרכשו כאן אדמות על ידי אנשים פרטיים וארגונים והם חדרה (כולל איפיעאה – גבעת אולגה ודרדרה – גן שמואל), והוא הדבר רכישת כרכור. בשנות השלושים רכשה הקק"ל את אדמות הכפרים הנטושים בהרי מנשה ועליהן הוקמו הקבוצים דליה, רמת השופט ועוד. על אדמות הגוש המזרחי שהברון רכש הוקמו כפר תבור, יבנאל, אשדות יעקב, מנחמיה ועוד. חלק מאדמות השמש היה בעמק יזרעאל המזרחי ובאזור בית שאן. אלה נרכשו בשנות העשרים ע"י קק"ל ועליהן הוקמו הישובים השונים.
ראוי להתיחס גם לקושאנים הראשונים שהוצאו לאדמות בכל אחת משתי הקבוצות, היינו המאוכלסת ולאדמות השמש, ולשוני שביניהם.
הסקר החל והתבסס על חוק הקרקעות העותומני משנת 1274 הג'רי (1858), ופנקסי הוועדות שימשו בסיס לפתיחת פנקסי המקרקעין הראשונים של משרדי הטאבו שנפתחו אז לראשונה. הקושאנים הראשונים היו תמונה של נתוני פנקסים אלה. הפנקסים אינם בנמצא כעת במשרדי הטאבו בארץ, כי נלקחו ע"י הערבים בצאתם את הארץ במלחמת העצמאות. אבל קושאנים ראשונים כאלה הגיעו לידי. יש בהם סעיפים שונים, כמו שנת הוצאתם, אופן הרכישה והגבולות שכדאי להתעכב עליהם. תאריך ההוצאה של הקושאנים הראשונים, לאדמות הישובים המאוכלסים, הוא 1284 היג'רי. בסעיף אופן הרכישה יש התיחסות לשנת 1274, היא שנת פרסום החוק, מבלי לנקוב אותו. שם נאמר שזה חידוש המצב כפי שהיה לפני עשר שנים. בחלק מקושאנים אלה יש תוספת המציינת חזקה בלי התנגדות מאז – וכידוע הספיקה חזקה כזו להקנות זכות בעלות באדמת מירי.
באדמות השמש המצב בסעיף תאריך ההוצאה ואופן הרכישה שונה. באדמות השמש סכמה ועדת הסקר את פעולתה בשנת 1292 היג'רי, והמכירה הפומבית היתה לאחר מכך. התאריך בקושאנים ראשונים לאדמות אלה הוא 1295 היג'רי – היינו 3 שנים לאחר 1292, ובסעיף ואופן הרכישה נאמר כי האדמה היתה נטושה ונרכשה במכירה פומבית.
גם הכתב הידני הערבי, בו נכתבו גם כל המסמכים התורכיים עד המהפך של אתא תורק, תרם חלקו לשיבושים וטעויות. את רוב האותיות של הא"ב הערבי אפשר לזהות רק על פי מספר הנקודות שלהן ומקומן. כן גם המבנה של חלק ניכר משתנה לפי מקומן במילה. אם בראשיתה, באמצע או בסוף. כל אלה גורמים לפעמים קושיים רבים ומטעים.
גם בסעיף הגבולות בכל הקושאנים הראשונים לאדמות המפרוז, בין בכפרים שהיו מאוכלסים או באדמות השמש, רב הערפול והבלבול. בגבולות החלקה נזכרים שמות הבעלים של החלקות הסמוכות כפי שהיו לפני כמאה וחמישים שנה. שמות אלה נשארו ללא שנוי למרות שהחלקות הסמוכות עברו מאז מיד ליד בדרך ירושה או אחרת. כמו כן אצל הערבים אין על פי רוב שמות משפחה. זהותו של אדם נקבעה לפי שמו הפרטי, שם אביו ושם סבו, אבל, יש ובאותו כפר יש יותר מאיש אחד עם אותו הרכב וסדר שמות. יש גם שערבי מוצא לנכון לותר על אחד השלבים, או הסדר של שמו הנכון. התוצאה היא שכעבור כמה עשרות שנים קורה שקשה למצוא הקשר בין השכן הראשון, הנזכר בקושאן , ובין שם הבעל הנוכחי, השכן, אפילו אם הם מאותה שושלת משפחתית. הסדר הקרקעות חל בשנת 1928, הזהויות מופיעות שמות הבעלים כמתואר לעיל. רק בשנת 1932 הנהיגה ממשלת המנדט תעודות על יסוד מפקד האוכלוסין שנעשה אז, אבל המשיכו לרשום השמות כמקודם. מאז קום המדינה נוהגים, גם בעסקי מקרקעין, לרשום את מספר תעודות הזהות של הצדדים, שהוצאו לפי מפקד שנערך מיד עם קום המדינה.
מהאמור לעיל אנו למדים כי רק בשנת 1274 היג'רי (1858) הונהג בממלכה העותומנית, ובארצנו בכלל זה, סדר מסויים להגנה על בעלי נדל"נ ולפעולות הקשורות בקרקע, כמו הלוואות כנגד משכנתאות, עקולים וכו', וביחוד להעמקת גבית מס הכנסה ומס רכוש. (עושר וורקו) לפי שיטת האילתיזאם – ע"י המולתזים (המוכס) ושליחו במקום, השובאסי (הגובה). פעולות בעניני מקרקעין נעשו מאז ומעולם, כנזכר במקרא ובמקורות אחרים, אבל הן היו על פי רוב ידועות רק לצדדים הנוגעים בדבר, עם אפשרות להשתמטות, כי לא היו מוגנות במידה מספקת ע"י הרשויות. החוק הנ"ל משנת 1274 היג'רי. היה אמנם מבוסס על חוקים מסוגו בארצות אירופה, עם יסודות חזקים של תורת האיסלם, ובכל זאת ולמרות שנויים ותוספות שהונהגו בו, הוא נשאר מעורפל, עם הרבה פרצות, הוא נתון לטעויות אין ספור עד כדי רשום כפול לאותו שטח, כשהאחד סותר את השני וכדומה. למרות כל אלה הוא הספיק כדי להיות עמו, והוא תקף לכל שטח שעוד לא הוסדר.
המהפך בארץ החל בשנת 1928 עם הפעלת פקודת הסדר הקרקעות מאותה שנה. ממשלת המנדט חשבה שהיא תסיים את פעילות ההסדר בכל הארץ תוך עשר שנים. הפקידים שהתקבלו לפעולה זו, ואני אחד מהם, ידעו שעבודתם תהיה זמנית, כי כך נאמר בחוזים המיוחדים לפיהם נתקבלו. זמניות זו נמשכת עד היום. כי שטחים נרחבים בגדה וביחוד בנגב, טרם הגיע תורם. בגלל מצב זה של הקושאנים מצאה ממשלת המנדט לנכון להוסיף שני סעיפי הבהרה ל קושאנים שהוציאה, כשהם תרגום מאלה שקדמו להם מימי התורכים. באחד מסעיפים אלה נאמר שה קושאן הוא רק אישור שהפעולה בין הצדדים נרשמה בפנקס המקרקעין, ובסעיף השני נאמר שתעודת הרישום איננה משמשת כהוכחה לבעלות על הנכס.
למגבלות אלה אין יותר מקום בקושאנים החדשים שהוצאו לפי פקודת הסדר הקרקעות משנת 1928. לפי קושאנים אלה יש בטחון מלא לבעלות ולדיוק השטח לפי מפות רשמיות. לוחות הזכויות לפי ההסדר הוצאו לאחר חקירה מדויקת ומסועפת, החל מרשימת הבעלים הידועים בעת המדידות להכנת מפות הגושים, והמשכן בפרסום מודעות רשמיות לכל שלב מהפעולה עד פרסום לוחות הזכויות. כאן ראוי להזכיר את המצב המיוחד ברשויות המקומיות היהודיות כמו הערים והמושבות הגדולות, החל מחדרה ודרומה. באלה היו פנקסי מקרקעין ובהם פרטים מלאים על נדל"ן של המקום לפי מפות. ממשלת המנדט לא הכירה בפנקסים אלה כתעודות רשמיות ומחייבות. היא הגדירה אותם כ"ספרי אחוזה בלתי רשמיים", ונעזרה בהם הרבה לבירור סכסוכי גבולות פנימיים, העברות נכסים וכדומה. בשנת 1929 הוסדרו קרקעות חדרה. מאז היוסדה בשנת 1891 ע"י חובבי ציון מרוסיה עברו עליה תלאות אין ספור, בעיקר בגלל המלריה. הרבה משפחות נשמדו ללא השאר כמעט שריד וחלק עזב כי לא יכול לעמוד בסבל. להבטחת פעולה תקינה של הסדר הקרקעות קבלנו מהרשות המקומית רשימה מלאה של כל הנפקדים, עם מעניהם כפי שנשתמרו שם. ושלחנו הודעות במכתבים רשומים, לכל אחד מהם לפיה יוכל לתבוע זכות הנראית לו שהוא זכאי לה. הודעה מתאימה פורסמה גם בעתון הרשמי. עבדתי שם כפקיד בהסדר.
מהדברים שלעיל מתקבלת גם תמונה נכונה של המציאות הקרקעית בארץ, והסבר לסתירת טענות הערבים על נישולם מאדמתם. הדברים אמורים על המצב עד מלחמת העצמאות. האדמות שרכשנו בתקופה זו מתחלקות לשני סוגים: על הסוג הראשון נמנות האדמות השמש הנטושות שנמכרו במכירה פומבית, ומהקונים במכירה זו רכשנו אנו כמפורט לעיל. בסוג השני נכללות האדמות שרכשנו מבעלי נחלאות גדולות, כמו סורסוק וחורי, שהחזיקו בהן לפני 1274 היג'רי, והוכרו כבעליהן בעת שנערך הסקר. לנו לא היה כל קשר או השפעה על תהליך הצטברות שטחים נרחבים אלה בידי מוכרים אלה. מצב זה, של רכוזי שטחים בידי בודדים, נוצר במידה רבה גם כתוצאה מהמצב בו נהגו השולטנים, כמו כל כובשים אחרים, להעניק זכויות נרחבות למפקדי צבאותיהם על השטחים שהם כבשו, בחלק מהכנסות משטחים אלה החזיקו מפקדים אלה את הצבא המקומי, חלק העבירו לשלטון המרכזי והנותר, על פי רוב חלק ניכר, נשאר בכיסם. לרכישות אלה נתלות בעיות אריסים, ביחוד בקשר לסוג השני. באדמות הנטושות היו רק בחלק מהן עובדי אדמה, אבל אלה דחו מכל וכל את האפשרות לרשום את האדמה בשמם, ואף עמדו נגד הלחץ והכפיה לרכישה, בכל זאת ובמידה שהיו כאלה הם קבלו פיצויים כשעברו למקום אחר. במקרה השני שלמנו ביד רחבה פצויים לאריסים, אם במזומן או בחלק מהאדמה שרכשנו, במשך הזמן חזרו ומכרו לנו אריסים כאלה את השטחים שמסרנו להם. על שני סוגי רכישה הנ"ל נוסף סוג שלישי, והוא רכישה מפלאחים בודדים, אם כי בקנה מידה מזערי. הדבר היה אחר מלחמת העולם הראשונה. רכשנו מהפלאח חלק מאדמתו, באותם אתרים שגבלו עם אדמותינו מרכישות הראשונות. רכישות אלה, כל אחת של כמה עשרות דונם, נתמשכו לפעמים עשרות שנים. ובקשיים גדולים שלפעמים עלו על המאמץ לרכישת כפר שלם של אלפי דונם ממוכר יחיד או ממשפחה יחידה.
בטרם אסיים אני מרשה לעצמי להתיחס להיבט אחר, היינו לערך שיש לממצאי ועדות הסקר לחקר הארץ ותולדותיה, ולארצות נוספות המזרח התיכון. ממחקר זה אפשרי לזהות, בדיוק מירבי, אתרים קדומים לפי שמות הנזכרים בו של חורבות או עצמים אחרים בשטח, כמו ואדיות, צוקים, חלקות קרקע ועוד. חלק משמות אלה בשינויים קלים אמנם נשתמרו בפי התושבים לדורותיהם, ואילו חלק ניכר מהם נשתנו במידה יותר גדולה, אף עד בלי הכר, או שהשמות נדדו ממקורם המקורי לישובים שבאו אחריהם והוקמו במרחק רב או פחות, והיו חורבות של ישובים עתיקים שלא נשארו להן שום עקבות, הפכו לשטחי ניר, שמם גם נעלם מפי יושבי הסביבה, ורק באיזה מסמך ומקור בלתי צפוי יש לו שם ותאור.
הסקרים של הוועדות הנדונות בזה היו עד כה נעלמים ובלתי ידועים לציבור הרחב, רק לחלק מפקידי הממשלה בזמן המנדט היתה גישה וטפול בהם, בעיקר למנהלי הטאבו ולמודדים שהכינו את המפוי, וביחוד המפות הפיסקליות. יש לראותם כמאגר עצום לשמות עתיקים, עם נתונים לזהותם, כי שטח האתר הוא בסביבות 500 דונם ובמקרים רבים גם פחות מכך.
בפנקס לאדמות השמש לסנג'ק עכו נזכרים 66 כפרים ובהם 365 אתרים. שטח כל אדמות השמש בסנג'ק עכו הוא כעשירית משטח הסנג'ק. לפי זה סביר להניח כי בסנג'ק זה היו כחמש מאות ישובים ובהם כ-2,500 אתרים. שטח סנג'ק עכו היה בערך פחות מרבע משטח פלשתינה שממערב לירדן. לפי החלוקה האדמיניסטרטיבית היו כאן ארבעה סנג'קים. אמנם לא היו שוים בגודלם הגאוגרפי, אבל לפי טיב הקרקע בהם, שהיו שונים, כמו הנגב, בהשוואה לאחרים, סביר שהשתוו במספר הישובים שבהם. יוצא שמספר הישובים בכל הארץ היה כאלפים, ובהם בערך עשרת אלפים אתרים ובסה"כ כשנים עשר אלף שמות.
מכל האמור לעיל ברור עד כמה חשוב לעלות על עקבות הפנקסים שנעלמו, או להשיג העתקים בהם מהדפתר חקאגי שבקושטא. מהמצב בזכרון יעקב אפשר יהיה ללמוד גזרה שווה לטיפול בשטחי ההר שטרם הוסדרו, ומהמצב בקיסריה ללמוד גזרה שווה לטיפול במרחבי הנגב. לצד שני נושאים חשובים אלה יכול אוצר בלתי נדלה זה של שמות לשמש עזר לחקר הארץ ותולדותיה ולארצות נוספות במזרח התיכון, כי גם הן היו חלק מהממלכה העותומנית.
ינואר 1961