חיה (אליוביץ) המאירי מספרת: "ד"ר נוסבאום לא תכנן לעבוד כרופא במושבה. הוא נסע עם אשתו לנהלל כדי ללמוד טיפול בעופות. כשהם חזרו לפרדס חנה אשתו היתה כבר מומחית לעופות. והוא בנה בעצמו את הלולים כפי שלמד בנהלל.
ד"ר נוסבאום ראה שאני מגדלת אספסת בשטח של 3 דונם. הייתי צריכה לדלל את האספסת וזו היתה עבודה רבה. את יעקב בני לא היה לי איפה להשאיר כי לא היה גן. בשדה עבדתי משש בבוקר עד 12 בצהריים. ד"ר נוסבאום הציע לי עצה: יש לו גדר לחצר והוא בונה שם את הלולים, שאני אקח את הילד ואביא אותו אליו דרך הגדר עם אוכל בשקית כמו ששולחים ילד לגן והוא ישמור עליו. איך תשמור עליו? שאלתי והוא ענה: כשאצטרך מסמר אומר לו, יעקב תן לי מסמר גדול והוא יתן לי ואח"כ אומר לו: יעקב תן לי מסמר קטן. אומר לו: תשיר אני רוצה לשמוע. כך אעסיק אותו עד שתבואי הביתה והוא הוסיף "אל תחשבי שאני עושה את זה לטובתך, אני נהנה מהילד". וכך זה היה. לנוסבאום היו בת ובן שנהרג במלחמת השחרור.
כשיגאל היה קטן כבן שנתיים, לא היתה גננת וכשעבדתי בחוץ הייתי סוגרת אותו במפתח בתוך הלול שעשינו לו. בשעה 10 באתי, האכלתי אותו, עשיתי לו אמבטיה והשכבתי אותו לישון. קרה יום אחד שהוא ירד מהמיטה לקח גפרורים והתחיל לשחק איתם. הדליק גפרור וכך נדלקה השמיכה שהיתה מצמר. חור גדול נשרף ויגאל נרדם. כשבאתי לקחת אותו ראיתי שהוא ישן ויש חור גדול בשמיכה, במזל האש כבתה מעצמה ולא קרה אסון.
בהריון חשדו שיש לי תאומים ושלחו אותי לעפולה כדי ללדת. שם חיכיתי 6 שבועות ללידה בדירה שקיבלתי תמורת כביסה וגיהוץ. את בתי מרים השארתי אצל הורי בעלי ביבנאל.
לאחר הלידה חזרתי לפרדס חנה. באותו יום היה חמסין. לא היו ממטרות וכל היום שפכתי מים עם דליים בעזרת סולם על הלול. גם על התפוחים שפכתי מים באותה דרך. כך נהגתי בכל יום חמסין. לילדים הכנתי אוכל ושתיה ואמרתי: עכשיו חמסין, אל תצאו. יעקב אמר "אתם רואים, אמא אוהבת יותר את התפוחים מאיתנו, עובדה ששם היא יותר זמן. אמנם היא באה ונותנת לנו אוכל אבל אהבה היא נותנת להם. אותנו היא בכלל לא אוהבת".
בגלל המצב הכלכלי בעלי ואני השכרנו שני חדרים. לדייר הבטחתי שאם ישלם דמי קדימה נבנה עבורו מטבח נפרד וכך היה. ד"ר וייל שהיה ראש הועד וחבר בוועדת בנין ערים, הודיע לנו שעלינו להפסיק את הבניה עד שנקבל רישיון. זה היה מעכב אותנו לחודשיים. ביקשנו ממנו שלא יפריע לנו כי אני מוכרחה לבנות. תשובתו היתה שזה לא חוקי וחוץ מזה, אם נשקע בחובות לא נשלם מיסים לוועד. עניתי: אם אבנה את המטבח אקבל שכר דירה ואוכל לשלם את המיסים. בסוף המשכנו את הבניה וכמובן שגם שילמנו מדי חודש את המיסים. לדייר השכרתי ל-9 חודשים אבל הוא גר אצלנו 3 שנים כי לא השיג דירה.
יגאל נולד בבלינסון. לשם נסעתי עם קפלן, שהיתה לו מונית, ישר מהרפת, מבלי להתרחץ ולהחליף בגדים, כשהרופאה בדקה אותי היא שאלה האם אני גרה ברפת ועניתי: אני לא גרה ברפת, יש לי בית נקי, אבל לקחו אותי מהרפת ישר לכאן. כשיגאל נולד והיה מאד צפוף הלכתי לרב מלצר ואמרתי לו "גר אצלי אדם דתי ואיני רוצה לריב אבל הוא מוכרח לחפש לעצמו דירה". הרב ענה שאין דירה במושבה ופסק שנעמיד בחדרו מיטה עבור הילדים. לאחר זמן עבר הדייר לחיפה. לברית של בני יגאל, חווה נוסבאום אפתה את העוגות ושלחה אותן עם מרים. חווה תפרה כר לתינוק ואני תפרתי חליפה ליעקב שהיה בן ארבע. את החליפה תפרתי מחלוק אדום ומבד ירוק שקיבלתי. מהחלוק תפרתי חולצה אדומה ואת המכנסיים מהבד הירוק. הוא הלך הרבה זמן עם החליפה בשבת לבית הכנסת."
כשמיכאל אייזנשטט התחתן השכרתי לו את החדר והמטבח. אז כבר היה לי עוד חדר. כשהוא עזב ובתי מרים התחתנה היא גרה בחדר ובמטבח 9 שנים.
בנערותי נהגתי ללכת יחפה מגבעת עדה לפרדס חנה במשך חצי שנה כי לא היו לי סנדלים. בפרדס חנה לא מצאתי עבודה ונסעתי לזכרון יעקב שם היה מישהו שמכר מכונות תפירה. קניתי אצלו מכונת תפירה בעזרת חוזה שערכנו בו אני מתחייבת לשלם עבור המכונה תשלום חודשי. לא ידעתי לתפור. ערכתי ניסיונות על נייר וכך למדתי לתפור. תפרתי בלילות, לאחר שהשכבתי את הילדים לישון. בגלל המצב הכלכלי אכלנו עופות רק בשבת, ביתר הימים אכלנו ירקות ומוצרי חלב. במעט הכסף שהיה לנו גם עזרנו לאחיו של בעלי אברהם שהיה במצב קשה. לשם כך לקחנו הלוואה בבנק.
גידלתי הרבה ירקות; למשל מלפפונים, וכשלא היה לי למי למכור, החמצתי אותם ואח"כ מכרתי אותם לגרשוני שהיתה לו מכולת. גידלתי גם עופות ופרות כדי שתהיה עוד הכנסה. כשהיה לי עודף של עגבניות הכנתי מהן ריבה מצויינת ואף אחד לא ידע שזה מעגבניות. ואח"כ מכרתי את הריבה בחנות. כשהיה לי עודף ביצים ולא הצלחתי למכור כי הערבים מכרו 20 ביצים תמורת 5 גרוש, הכנתי מהביצים ליקר. כשעולה מגרמניה ראתה איך אני עובדת קשה היא אמרה שאם הייתי בגרמניה עם החריצות שלי היו לי חביות של זהב ופה היה לי בקושי קיום. מהחלב הכנתי גבינה רזה ומהשמנת – חמאה. גם את זה מכרתי למכולת של זיסר שהיתה ברחוב שלנו.
שנה לא ידועה, מתעד/ת לא ידוע/ה. קלסר "זכרונות" בארכיון בית הראשונים.