כאשר נוסדה פרדס חנה, ב- 1929, התנהלה התחבורה בעזרת חמור ועגלה, והדרכים היו טרם נסללו. למשל את הלחם הביא גרשוּני מהמאפיה בכרכור בשני ארגזים, רכוב על חמור. גם לחדרה הגיעו בסוס ועגלה או ברכיבה על סוס. היולדת – לבית היולדות נסעה בעגלה הלוך וחזור. את הקשר לחיפה ותל אביב קיימו בעזרת רכבת – קרונית שעצרה פעמיים ביום בפרדס חנה (במקום שהיום "איטונג"), ומשם בסוס או חמור ועגלה למושבה (ר' סיפורי ותיקים).
ועד המושבה רצה לקדם את נושא התחבורה והיה מתקשר חוזית עם נהג או קבוצת נהגים לתת שרות הסעות. בקלסר מספר 25 בנושא תחבורה מוזכרים נהגים כמו אריה אריזון, מקס גלסנר, פנחס צימרמן ועוד, שנתנו שרותים לוועד המושבה בהובלת נוסעים בקו תל אביב-חיפה ולמושבות בנימינה, זכרון יעקב וכו', וכן לרכבת בחדרה, כולל הובלת הדואר.
אורכו של המסלול חיפה – פרדס חנה- חדרה והמשך דרך פתח תקוה לתל אביב, היה 106 קילומטרים. קטע הכביש בין חיפה לחדרה לא נסלל שנים רבות, בגלל ביצות וחולות בדרך. קטע זה נסלל ונפתח לתנועה ב- 30 בספטמבר 1937, ואז מרחק הנסיעה התקצר ל- 96 ק"מ.
בכרכור עבד הנהג מורי בנדס, ולעתים ועד המושבה כרכור היה מצטרף לחוזים של פרדס חנה. כל החוזים היו חייבים באישור של משרד הרשיונות בחיפה, הרי היתה עדיין ממשלת המנדט. כל הנסיונות הללו פתרו את בעיות התחבורה רק חלקית, ולא תמיד לשביעות רצונם של התושבים.
ב-1937 נכנסת "לעסק" "אגד" – קבוצת קואופרטיב בע"מ. החברה מבטיחה תחבורה מסודרת לפי לוח זמנים לתל אביב וחיפה ולמושבות זכרון יעקב, בנימינה, פרדס חנה וחדרה. יש תלונות רבות של תושבים על רמת השרות, והן נענות על-ידי הבטחות של "אגד" לשיפורים. נהגי מושבות השומרון התלוננו על ש"אגד" גוזלת את פרנסתם.
ב-2 בנובמבר 1937 התאחדו "אגד" ו"השרון המאוחדת", והתחילו לעבוד יחד בשם "אגד" – קבוצת קואופ בע"מ.
בשנות ה-40 היה נהוג שראש המועצה ואנשי ציבור שנסעו בתפקיד יכנסו לאוטובוס ללא תור. עם הזמן גם הנפיקו להם כרטיסי נסיעה חינם.
ב- 1944 ביקשה אגד מחברת פיק"א לקנות מגרש להקמת תחנה מרכזית בפרדס חנה, בהצטלבות דרך הנדיב והדרך לכרכור (כיום: דרך הבנים), ובינתיים לקיים את תחנות הביניים.
החל ב-1 בינואר 1946 חויבה אגד לשלם מס חודשי של 6.180 לא"י עבור המגרש. "אגד" רכשה את המגרש המבוקש ובנתה עליו מבנה בן שלושה חדרים ונוחיות, ששימש תחנה מרכזית מקומית. ב-1 ביולי 1947 (ככל הנראה) נפתחה באופן רשמי התחנה.
בשנת 1949 האוכלוסיה של בית העולים יצרה עומס כמעט בלתי נסבל על התחבורה של פרדס חנה, הפנימית והחיצונית. פניה למחלקת העליה של הסוכנות לסידור תחבורה, להכיר בכרטיסי מסע שמוציאה הנהלת המחנה בשם "אגד". נקבע קו פנימי מבית העולים דרך רחוב 800 (כיום: דרך הנדיב) לבית הספר החקלאי, תל צבי, שיכון החיילים, מגד וכו' ומשם אל תחנת הרכבת, לנוסעים לתל אביב ולחיפה. נשמעות תלונות על כך שהאוטובוסים מגיעים לתחנה בפרדס חנה כשהם כבר מלאים עד אפס מקום, וכי האנשים עומדים בתור שעות שלמות, כשלבסוף הסיכוי היחידי הוא לנסוע בעמידה.
מצב התחבורה בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה היה בכי רע. המושבה משתרעת על שטח של כ- 16,000 דונם. ערב הכרזת המדינה התגוררו בה כ- 3,000 תושבים, ובמחנה העולים התגוררו פי ששה ממספר זה: כ- 18,000 תושבים בכל זמן נתון. תחנת הרכבת מרוחקת כ-2 ק"מ ממרכז המושבה, ו- 3-4 קילומטרים מהשכונות הדרומיות. התעורר צורך להפעלת קו תחבורה פנימית לרכבת. המועצה מבקשת ממשרד התחבורה לתת למועמד מתאים רשיון להפעלת קו תחבורה כזה, וכן רשיון למונית נוספת, מאחר שמונית אחת אינה יכולה לספק את כל הצרכים.
באמצע יוני 1949 נקבע קו אוטובוס מתל אביב דרך פרדס חנה, המשך לואדי מילק ומשם לעפולה. חודשיים לאחר מכן החל קו אוטובוס לנסוע מחדרה דרך תל אביב לירושלים, ואחר הצהרים – חזרה. אך גם ב- 1950 עוד לא נפתרו הבעיות בקשר לתחבורה מסודרת בין תחנת הרכבת חדרה (כיום: חדרה מזרח) לבין המושבה פרדס חנה. התחבורה בין פרדס חנה לחיפה עוברת זכרון יעקב. מדובר על 50 ק"מ בסך הכל אבל הנסיעה אורכת שעתיים ורבע או שעתיים וחצי, ומתעורר צורך בקו אקספרס ישירות מפרדס חנה לחיפה.
בפברואר 1951 החליטה איטונג להקים מפעל בפרדס חנה, והמועצה מתחייבת לסלול כביש אספלט שיחבר את הכביש הראשי בנימינה-חיפה (כיום: דרך הנדיב) עם המפעל (כיום: דרך הים).
אגד מבקשת מפיק"א להחכיר לה מגרשים ליד התחנה המרכזית, כי המקום בתחנה צפוף מאד. "התנועה היומית היא של כ- 200 מכוניות" (הכוונה לאוטובוסים). שנה לאחר מכן מוקמת שם גם סוכנות עיתונים של מנחם אנגל, ומשרד של תחנת מוניות של משה בראון וגבריאל פלדמן. ב- 24 ביוני 1951 הסתיימה סלילת כביש מבית עולים א' (כיום: מרכז שהם) בפרדס חנה לתחנת הרכבת בפרדס חנה, ועכשיו על אגד לקיים את הבטחתה ולסדר תחבורה לתחנה בפרדס חנה ובחדרה. כך, בשנים 1952-1954 פועלת תחבורה ציבורית מהמעברה (מחנה העולים הפך למעברה) ומתחנות הביניים במושבה אל תחנות הרכבת פרדס חנה וחדרה (כיום: חדרה מזרח), ומשם לחיפה, תל אביב וכו'. כמו כן יש תחבורה לשיכונים ההולכים ונבנים ולתלמידי בתי הספר.
לגבי השנים שלאחר מכן מתמקד המידע בתיקי הארכיון בבעיות נקודתיות של התחבורה לשכונים, ובכלל זה מחירי הנסיעה, בקשות מיוחדות כמו שרות הסעה להצגות ולקולנוע בערבים, שרות הסעה לשפת הים בקיץ, שרות הסעות לתלמידים וכד'.
שמורות אצלנו תלונות של אגד על מצבן הגרוע של הדרכים לשיכונים, המקשה לתת את כל השרותים המבוקשים.
בשנת 1969 התאחדו כרכור ופרדס חנה למושבה אחת גדולה. התחבורה הצבורית הרחיבה את השרות לשתי המושבות.
בשנת 2014 נהרס המבנה של תחנת אגד המרכזית בפינת דרך הנדיב ורחוב הבנים. כיום, החל בשנת 2018, עומד במקום קניון גדול ובו חנויות, סופרמרקט, בנקים, מרפאות קופות חולים ועוד.
תחנת האוטובוסים של חברות אגד ונתיב אקספרס פזורות במרכז המושבה, תחנות ביניים ובשיכונים הרבים. אחוז ניכר של תושבי המושבה הם בעלי רכב פרטי ואינם נזקקים לשירותי התחבורה הציבורית.
בפרדס חנה יש שוב תחנת רכבת פעילה, שרוכשת לה לאט קהל נוסעים קבוע.
ליקטה מידע מתוך הארכיון וסיכמה: יהודית בינהיים, מאי 2020