שפיר (שישקו) בנימין ודבורה

סיפור המשפחה

אבי בנימין נולד בעיירה וישנבה (Vishnyeva, בלארוס). בעקבות פרעות קוזקים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, עברה המשפחה לוולוז'ין. בוולוז'ין היתה קהילה יהודית גדולה וחשובה שבמרכזה ישיבת וולוז'ין הידועה, בה למד המשורר ביאליק. בין שתי מלחמות העולם שגשגה שם התנועה הציונית. אבי, שהיה בין פעיליה, קיבל את הכינוי "פושקא" (קופסא ביידיש), מאחר שבכל אירוע ציבורי היה מסתובב עם קופסת הקרן הקיימת ומתרים את תושבי העיירה. מסירותו לרעיון הציוני ושאיפתו לעלות ארצה הושפעה מחליפת מכתבים עם בן דודו, פרופ' שאול אדלר, שהיה בין מקימי הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואשר לימים התקבל כחבר באקדמיה המלכותית הבריטית למדעים. לאחר שסיים לימודיו בסמינר למורים "תרבות" בוילנה, חזר אבי לוולוז'ין שם כיהן כמורה. ולאחר מספר שנים, התקדם ונבחר למנהל ביה"ס העברי בקהילה.
אמי דבורה גולובנצ'יץ, בת העיירה וולוז'ין, התיתמה מאביה הרב בגיל ארבע. לאחר שסיימה את לימודיה עבדה עם אמה בחנות לחומרי בנין. גם משפחת אמי היתה ציונית בנשמתה. סבא רבא שלה, אברהם חיים בן משה, עלה לירושלים לעת זקנתו ונקבר בהר הצופים בשנת תרמ"ד (1883). שני אחיה חיים וישראל בחרו במקצוע ההוראה כמו אבי והתמידו בו גם אחר עלייתם ארצה. האח הצעיר של אימי אליעזר, אשתו ושלושת ילדיו נספו בשואה עם כל בני העיירה.
הורי נישאו בשנת 1928. אחותי הבכורה רחל (כיום גרינברג) נולדה ב-1931. אבי עלה לארץ בגפו בשנת 1932 והתישב בכרכור. הבחירה של אבי להתישב בכרכור נבעה מרצונו לגור בקרבת אחותו מלכה. בעלה של דודתי, משה יעקב פרח, היה השוחט של כרכור, ולימים מונה למזכיר ועד המושבה והתמיד בתפקיד זה שנים רבות. בשנת 1935 נולדה אחותי רינה (כיום לנדן) ובשנת 1938 נולדתי אני. הבחירה לעלות לבד נבעה ממחלתה הסופנית של סבתי, ואמי נשארה לסעוד אותה עד יום מותה ב- 1934, ואז הצטרפו אמי ואחותי אל אבי בכרכור.
אמי היתה פעלתנית באופיה ולא הסתפקה בניהול הבית ומשק עזר קטן כפי שהיה מקובל באותם ימים. מאחר והיה לה נסיון בניהול חנות עוד בנעוריה בוולוז'ין, היא שימשה כסוכנת של חברת יצהר בכרכור ובישובי הסביבה.
עוד בפולין שמע אבי כי "הצברים" הם חסרי משמעת והלימודים אינם בראש מעייניהם. לכן נרתע מלעסוק בארץ בהוראה. היות ואבי היה ממשפחה מבוססת הוא הגיע ארצה עם הון. הון זה הושקע בבנית בית למשפחתו ובהמשך בנה בית גם להוריו, מתוך ציפיה שיעלו אחריו, אך הם לא הספיקו לעלות ארצה ונספו בשואה ביחד עם מרבית קהילת וולוז'ין. הבית ש"חיכה להם" הוסב להיות המאפיה של כרכור. בסכום שנותר החליט אבי ליסד בנק מקומי בשם "בנק הלואה וחסכון כרכור" ולנהלו. תופעה כזו של בנקים מקומיים היתה נפוצה במושבות רבות כמו בנימינה, פרדס חנה וכו'. בעקבות המשבר הכלכלי ערב מלחמת העולם השניה, מרבית הבנקים הקטנים נאלצו להתמזג עם בנקים גדולים יותר. הבנקים בכרכור, בפרדס חנה, בבנימינה ובגבעת עדה הפכו לסניפים של בנק הלואה וחסכון זכרון יעקב. אבי המשיך לנהל את הבנק בכרכור כשכיר. הוא ראה את תפקידו לא רק לדאוג לעסקי הבנק, אלא לעזור ככל יכולתו לתושבי המושבה הותיקים ולעולים החדשים להתבסס ולהגיע לקורת גג. לא פעם הגיעו הדברים למאבקים לא פשוטים בהנהלת הבנק בזכרון יעקב. לימים פגשתי אנשים מכרכור שכאשר שמעו כי אני בנו של בנימין שישקו, סיפרו לי בהתרגשות כי ללא דחיפתו ועידודו לא היו מגיעים לבית משלהם. אני זוכר כי בעת משבר הקיבוצים והמושבים, ואבי כבר אדם מבוגר, היה מגיע בערב לביתנו רוכב אופנוע ומסיע את אבי, בהתנדבות, לאחד הקיבוצים כדי לעזור להם לארגן את הנהלת החשבונות ולצאת מהמצוקה הכלכלית. ככלל, אבי מיעט להתעניין בהבלי העולם כגון קולנוע ותיאטרון ועיקר זמנו החופשי הוקדש לעיסוק בענייני הציבור.
אבי הלך לעולמו בשנת 1977. אמי האריכה ימים ונפטרה בשנת 1996. היה לי סיפוק רב כאשר בשנת 1978 היא קיבלה בשמי את פרס ביטחון ישראל מידי שר הביטחון עזר ויצמן בנוכחות נשיא המדינה יצחק נבון והרמטכ"ל רפאל איתן (ראה צילום מצורף). באותה עת נעדרתי מהארץ, כי שהיתי בשנת שבתון בחו"ל במסגרת היותי פרופ' באוניברסיטה העברית, ונבצר ממני להגיע לטכס.
כתב: יוסף שפיר, ספטמבר 2020

אבי בנימין נולד בעיירה וישנבה (Vishnyeva, בלארוס). בעקבות פרעות קוזקים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, עברה המשפחה לוולוז'ין. בוולוז'ין היתה קהילה יהודית גדולה וחשובה שבמרכזה ישיבת וולוז'ין הידועה, בה למד המשורר ביאליק. בין שתי מלחמות העולם שגשגה שם התנועה הציונית. אבי, שהיה בין פעיליה, קיבל את הכינוי "פושקא" (קופסא ביידיש), מאחר שבכל אירוע ציבורי היה מסתובב עם קופסת הקרן הקיימת ומתרים את תושבי העיירה. מסירותו לרעיון הציוני ושאיפתו לעלות ארצה הושפעה מחליפת מכתבים עם בן דודו, פרופ' שאול אדלר, שהיה בין מקימי הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואשר לימים התקבל כחבר באקדמיה המלכותית הבריטית למדעים. לאחר שסיים לימודיו בסמינר למורים "תרבות" בוילנה, חזר אבי לוולוז'ין שם כיהן כמורה. ולאחר מספר שנים, התקדם ונבחר למנהל ביה"ס העברי בקהילה.
אמי דבורה גולובנצ'יץ, בת העיירה וולוז'ין, התיתמה מאביה הרב בגיל ארבע. לאחר שסיימה את לימודיה עבדה עם אמה בחנות לחומרי בנין. גם משפחת אמי היתה ציונית בנשמתה. סבא רבא שלה, אברהם חיים בן משה, עלה לירושלים לעת זקנתו ונקבר בהר הצופים בשנת תרמ"ד (1883). שני אחיה חיים וישראל בחרו במקצוע ההוראה כמו אבי והתמידו בו גם אחר עלייתם ארצה. האח הצעיר של אימי אליעזר, אשתו ושלושת ילדיו נספו בשואה עם כל בני העיירה.
הורי נישאו בשנת 1928. אחותי הבכורה רחל (כיום גרינברג) נולדה ב-1931. אבי עלה לארץ בגפו בשנת 1932 והתישב בכרכור. הבחירה של אבי להתישב בכרכור נבעה מרצונו לגור בקרבת אחותו מלכה. בעלה של דודתי, משה יעקב פרח, היה השוחט של כרכור, ולימים מונה למזכיר ועד המושבה והתמיד בתפקיד זה שנים רבות. בשנת 1935 נולדה אחותי רינה (כיום לנדן) ובשנת 1938 נולדתי אני. הבחירה לעלות לבד נבעה ממחלתה הסופנית של סבתי, ואמי נשארה לסעוד אותה עד יום מותה ב- 1934, ואז הצטרפו אמי ואחותי אל אבי בכרכור.
אמי היתה פעלתנית באופיה ולא הסתפקה בניהול הבית ומשק עזר קטן כפי שהיה מקובל באותם ימים. מאחר והיה לה נסיון בניהול חנות עוד בנעוריה בוולוז'ין, היא שימשה כסוכנת של חברת יצהר בכרכור ובישובי הסביבה.
עוד בפולין שמע אבי כי "הצברים" הם חסרי משמעת והלימודים אינם בראש מעייניהם. לכן נרתע מלעסוק בארץ בהוראה. היות ואבי היה ממשפחה מבוססת הוא הגיע ארצה עם הון. הון זה הושקע בבנית בית למשפחתו ובהמשך בנה בית גם להוריו, מתוך ציפיה שיעלו אחריו, אך הם לא הספיקו לעלות ארצה ונספו בשואה ביחד עם מרבית קהילת וולוז'ין. הבית ש"חיכה להם" הוסב להיות המאפיה של כרכור. בסכום שנותר החליט אבי ליסד בנק מקומי בשם "בנק הלואה וחסכון כרכור" ולנהלו. תופעה כזו של בנקים מקומיים היתה נפוצה במושבות רבות כמו בנימינה, פרדס חנה וכו'. בעקבות המשבר הכלכלי ערב מלחמת העולם השניה, מרבית הבנקים הקטנים נאלצו להתמזג עם בנקים גדולים יותר. הבנקים בכרכור, בפרדס חנה, בבנימינה ובגבעת עדה הפכו לסניפים של בנק הלואה וחסכון זכרון יעקב. אבי המשיך לנהל את הבנק בכרכור כשכיר. הוא ראה את תפקידו לא רק לדאוג לעסקי הבנק, אלא לעזור ככל יכולתו לתושבי המושבה הותיקים ולעולים החדשים להתבסס ולהגיע לקורת גג. לא פעם הגיעו הדברים למאבקים לא פשוטים בהנהלת הבנק בזכרון יעקב. לימים פגשתי אנשים מכרכור שכאשר שמעו כי אני בנו של בנימין שישקו, סיפרו לי בהתרגשות כי ללא דחיפתו ועידודו לא היו מגיעים לבית משלהם. אני זוכר כי בעת משבר הקיבוצים והמושבים, ואבי כבר אדם מבוגר, היה מגיע בערב לביתנו רוכב אופנוע ומסיע את אבי, בהתנדבות, לאחד הקיבוצים כדי לעזור להם לארגן את הנהלת החשבונות ולצאת מהמצוקה הכלכלית. ככלל, אבי מיעט להתעניין בהבלי העולם כגון קולנוע ותיאטרון ועיקר זמנו החופשי הוקדש לעיסוק בענייני הציבור.
אבי הלך לעולמו בשנת 1977. אמי האריכה ימים ונפטרה בשנת 1996. היה לי סיפוק רב כאשר בשנת 1978 היא קיבלה בשמי את פרס ביטחון ישראל מידי שר הביטחון עזר ויצמן בנוכחות נשיא המדינה יצחק נבון והרמטכ"ל רפאל איתן (ראה צילום מצורף). באותה עת נעדרתי מהארץ, כי שהיתי בשנת שבתון בחו"ל במסגרת היותי פרופ' באוניברסיטה העברית, ונבצר ממני להגיע לטכס.
כתב: יוסף שפיר, ספטמבר 2020

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  פרס ישראל ליוסי שפיר