משפחת מנדלבאום
מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1935
זיגמונד אליעזר
1979–1877
ארץ מוצא: אלוורניה, פולין
מקצוע: רפד
אדלה
1980–1883
ארץ מוצא: גרמניה
מקצוע: עקרת בית
סיפור המשפחה
סבי, זיגמונד אליעזר מנדלבאום, נולד ב- 11/01/1877 למשפחה עם תריסר ילדים באלורניה (Alwernia) פולין. (עיירה קטנה לא רחוקה מקרקוב). בנערותו היה בנוער הלומד והעובד. הוא למד והתמחה ברפדות, והיה לאומן בחסד במקצועו.
באותה תקופה אזור מגוריו היה תחת השלטון האוסטרו-הונגרי, אשר מאד הקפיד על לימודי הנוער העובד: סבי סיפר לי שפעם "הבריז " (לא הגיע) ללימודים, כעונש נאלץ לבלות את סוף השבוע במעצר במשטרה המקומית.
כנער מתבגר או בוגר צעיר עבר לגרמניה, ובשנת 1900 היגר לארצות הברית.
מאחר וכאמור היה רפד מוכשר, מיד מצא עבודה בניו יורק, אך לאחר כשנה חלה בדלקת התוספתן (אפנדיקס) ונלקח, לדבריו, באמבולנס עם סוסים לבית חולים הר סיני בו נותח. בבית החולים הומלץ בפניו על שהייה בים לצורך החלמה קלה ומהירה, לפיכך סבי החליט להפליג לאנגליה והגיע ללונדון לאחר כשנה בארה"ב.
סבי היה מאד מוכשר גם לשפות, וכך קרה שכאשר נכנס לרפדיה מקומית ובקש לדבר עם המנהל, הפועל בישר בקולי קולות שאיזה ינקי הגיע (ינקי – כינוי לאמריקני צפוני). הוא מצא עבודה כרפד וגר באזור היהודים בלונדון (למיטב זכרוני ווייט צ'פל WHITECHAPEL במזרח לונדון). לדבריו, לאחר מספר שנים לא גדול קרא בעיתון שבמוזיאון הלובר בפריז מחפשים רפדים, מאחר ובצרפת עדיין לא ביקר, וכנראה גם הודות ליצר ההרפתקנות שלו, החליט לעבור לפריז. בפריז הכיר את סבתי אדלה (מידן) לבית משפחת מאייר, ילידת 7.12.1883, אשר הגיעה עם אחותה לפריז מגרמניה, מקום הולדתה.
הם נישאו והתגוררו בפריז.
ב-1/11/1910 נולד להם בפריז אבא שלי, רנה איזידור, (לימים איסר).
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, נאלצו סבי וסבתי לעזוב את צרפת, מאחר וסבי היה בעל אזרחות פולנית אוסטרו-הונגרית וסבתי בעלת אזרחות גרמנית, שתי מדינות שצרפת נלחמה בהן. הם עברו למדריד, ספרד.
גם במדריד לא התקשה סבי למצוא עבודה ברפדות. סבי וסבתי נמנעו מהזדהות כיהודים, כי בתקופה המדוברת חוקי הגרוש מ-1492 עדיין היו תקפים. בגיל 6 אבי נכנס לבית ספר קתולי, אך מאחר והם היו יהודים, סבתי הנחתה את אבי להצטלב מעט שונה מהאופן המקובל בשעת התפילה בבית הספר. כאשר נשאל מדוע הוא מצטלב באופן שונה, השיב כי כך אמרה לו אמו. סבתי הוזמנה לבית הספר לברור פשר הדבר, סבתי הסבירה שמאחר והם לא קתולים אלא אוונגלים הוא מצטלב שונה. כאשר שמעו בבית הספר שהוא לא קתולי, גורש אבי מבית הספר, וסבי לימד אותו קרוא וכתוב.
עם תום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1919 עברה המשפחה לעיר דרמשטט (Darmstadt) בגרמניה. בדרמשטט הקים סבי מפעל לריהוט מרופד. סבי מאד הצליח בעסקיו, סבתי אדלה היתה עזר כנגדו בניהול הנושאים הכספיים והאדמיניסטרטיביים.
סבי הפך לאחד ממכובדי הקהילה היהודית בעיר, אך מאחר ומוצאו היה במזרח אירופה (אוסטיודן) לא יכול לבחור ולהבחר למוסדותיה. אנשי הקהילה החליטו לשנות את התקנון כך שסבי יוכל לבחור, אך ללא אפשרות להבחר. דבר זה הכעיס מאד את אבי, הוא אסר על סבי להשתתף בבחירות האלה. היחס המתנשא של יהדות גרמניה הותיקה ליהדות מזרח אירופה מאד פגעה בסבי, ולעיתים כאשר כעס על סבתי היה מזכיר לה את היחס הזה.
אבי סיים שם תיכון מסחרי והיה מאד פעיל בתנועת הנוער היהודית בלאו וייס (כחול לבן), ובשנת 1932 (אז איסר רנה איזדור מנדלבאום) עלה לארץ והתיישב בקיבוץ נען. בנען אבי הכיר את אמי, עדה לבית פריידוס, והם נשאו ברחובות 29/08/1934.
עם עליית הנאצים בשנת 1933 סבי מיד הרגיש שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה והחליט להגר לארץ בשנת 1934 בעקבות אבי. הוא מכר את עסקיו, השאיר את הבניינים כנכסים מניבים וקווה לחיות גם משכר הדירה. סבי סיפר לי כי כאשר בקהילה היהודית בדרמשטט שמעו על החלטתו לעלות לארץ אמרו: "מנדלבאום השתגע". בארץ הם התגוררו סבי וסבתי תחילה ברחובות, קרוב לנען.
בשנת 1935 (כמדומני) עברו הורי יחד עם סבי וסבתי לפרדס חנה לרחוב תל צבי הדרומית, ששמו היום רחוב ההדרים, ושהיה מאוכלס ברובו ע"י יהודים יוצאי גרמניה. החלקה שלהם השתרעה בין רחוב הבוטנים לרחוב ההדרים, הבית מוקם על הגבעה כאמור בצד של רחוב ההדרים. סבי בנה בית מאד מפואר לאותם הימים ולהורי נבנתה דירת שני חדרים כקומה שניה מעל ביתם.
סבי ואבי רכשו 40 דונם, נטעו פרדס והתקינו מסילות ברזל עם קרוניות לשינוע הפרי הקטוף לבית האריזה שהיה ממוקם על כביש 65 כיום (עם הרחבת הכביש, השטח הופקע והמבנה נהרס). בחלקה ליד הבית כ-4.5 דונם נטעו עצי פרי למיניהם, הוקמה רפת (אותה אני לא זוכר) ולולים.
כאשר עלה השלטון הנאצי שכר הדירה חדל להגיע ועם פרוץ מלחמת העולם השניה גם לא ניתן היה לייצא את פרי ההדר. לא רק שלא יכלו למכור את הפרי, אלא שכדי לשמור על המטעים נאלצו להמשיך לטפל בפרדס, לקטוף את הפרי ולקברו. המצב הכלכלי חייב את מכירת מסילת הברזל והקרוניות, גדיעת חלק מהברושים ששימשו כשוברי רוח להגנה על העצים ומכירתם, מכירת התכשיטים של סבתי, וכל דבר שאפשר קבלת הכנסה, כל זאת כדי לספק אמצעי קיום.
הבית המפואר פוצל לשתי דירות: דירה המורכבת מחדר והמטבח המקורי כאשר הוסף חדר רחצה קטן. יחידה זו הושכרה למשפחה. המטבח של סבתי עבר למרפסת שנסגרה עם חדר נוסף הושכר לדייר אשר חלק את השירותים עם סבי וסבתי. גם הורי נאלצו להשכיר אחד משני החדרים לאדם שעבד עם הצבא הבריטי באזור. פרדס חנה היתה מוקפת מחנות של הצבא הבריטי (מחנה 80 הקיים היום ומחנות 82, 81,83] אשר הפכו להיות מחנות לעולים.
כדי להתפרנס סבי סיפק לחקלאי פרדס חנה תערובת ללולים כאשר הוא מוביל את התערובת עם עגלה וחמור ובעצמו משמש כסבל להכנסת השקים למשקים השונים. שום עבודה לא היתה פסולה בעיניו. בנוסף, סבי וסבתי גידלו עופות ועבדו וטיפלו במטע ליד הבית.
סבי היה מוכשר וחרוץ, וכאמור שלט בשפות רבות: גרמנית, פולנית, אידיש, צרפתית, ספרדית, אנגלית באופן חלקי ובעברית הוא קרא והתפלל. מאחר והיה מוקף בדוברי גרמנית לא הפכה העברית לשפה מדוברת בפיו.
סבי גם היה צייר נפלא. הוא סיפר לי שכבעל מפעל לריהוט הוא השתדל להיות בחזית האופנה, לפיכך כאשר ראה אצל המתחרים רהיטים שנראו לו בעלי פוטנציאל שיווקי, היה מזמין כוס קפה בבית קפה סמוך והיה משרטט את הריהוט שמצא חן בעיניו, קיבל השראה שינה פרטים וייצר אחרים כדי להימנע מהעתקה, תוך פרק זמן קצר היה מציע למכירה את הריהוט החדש במחיר בר תחרות.
סבי היה אדם מיוחד, עד היום אני מזכיר אותו מדי פעם. הוא מעולם לא התלונן על גורלו. בכשרונותיו, בחכמת החיים שלו, ביוזמתו וחריצותו, כאשר נסיבות החיים "הפילו" אותו, תמיד מצא דרך לקום ולעמוד על רגליו.
עם קבלת השילומים מגרמניה בתחילת שנות החמישים, מצבם הכלכלי של סבי וסבתי השתפר משמעותית: הם קיבלו פיצויים נכבדים כנגד הנכסים הרבים אשר השאירו בגרמניה והופקעו ע"י המשטר הנאצי.
סבי נפטר בשנת 1979 בהיותו בן 102. סבתי נפטרה חצי שנה אחריו, בסוף ינואר 1980.
כתב: מיכה שקדי, ספטמבר 2020
סבי, זיגמונד אליעזר מנדלבאום, נולד ב- 11/01/1877 למשפחה עם תריסר ילדים באלורניה (Alwernia) פולין. (עיירה קטנה לא רחוקה מקרקוב). בנערותו היה בנוער הלומד והעובד. הוא למד והתמחה ברפדות, והיה לאומן בחסד במקצועו.
באותה תקופה אזור מגוריו היה תחת השלטון האוסטרו-הונגרי, אשר מאד הקפיד על לימודי הנוער העובד: סבי סיפר לי שפעם "הבריז " (לא הגיע) ללימודים, כעונש נאלץ לבלות את סוף השבוע במעצר במשטרה המקומית.
כנער מתבגר או בוגר צעיר עבר לגרמניה, ובשנת 1900 היגר לארצות הברית.
מאחר וכאמור היה רפד מוכשר, מיד מצא עבודה בניו יורק, אך לאחר כשנה חלה בדלקת התוספתן (אפנדיקס) ונלקח, לדבריו, באמבולנס עם סוסים לבית חולים הר סיני בו נותח. בבית החולים הומלץ בפניו על שהייה בים לצורך החלמה קלה ומהירה, לפיכך סבי החליט להפליג לאנגליה והגיע ללונדון לאחר כשנה בארה"ב.
סבי היה מאד מוכשר גם לשפות, וכך קרה שכאשר נכנס לרפדיה מקומית ובקש לדבר עם המנהל, הפועל בישר בקולי קולות שאיזה ינקי הגיע (ינקי – כינוי לאמריקני צפוני). הוא מצא עבודה כרפד וגר באזור היהודים בלונדון (למיטב זכרוני ווייט צ'פל WHITECHAPEL במזרח לונדון). לדבריו, לאחר מספר שנים לא גדול קרא בעיתון שבמוזיאון הלובר בפריז מחפשים רפדים, מאחר ובצרפת עדיין לא ביקר, וכנראה גם הודות ליצר ההרפתקנות שלו, החליט לעבור לפריז. בפריז הכיר את סבתי אדלה (מידן) לבית משפחת מאייר, ילידת 7.12.1883, אשר הגיעה עם אחותה לפריז מגרמניה, מקום הולדתה.
הם נישאו והתגוררו בפריז.
ב-1/11/1910 נולד להם בפריז אבא שלי, רנה איזידור, (לימים איסר).
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, נאלצו סבי וסבתי לעזוב את צרפת, מאחר וסבי היה בעל אזרחות פולנית אוסטרו-הונגרית וסבתי בעלת אזרחות גרמנית, שתי מדינות שצרפת נלחמה בהן. הם עברו למדריד, ספרד.
גם במדריד לא התקשה סבי למצוא עבודה ברפדות. סבי וסבתי נמנעו מהזדהות כיהודים, כי בתקופה המדוברת חוקי הגרוש מ-1492 עדיין היו תקפים. בגיל 6 אבי נכנס לבית ספר קתולי, אך מאחר והם היו יהודים, סבתי הנחתה את אבי להצטלב מעט שונה מהאופן המקובל בשעת התפילה בבית הספר. כאשר נשאל מדוע הוא מצטלב באופן שונה, השיב כי כך אמרה לו אמו. סבתי הוזמנה לבית הספר לברור פשר הדבר, סבתי הסבירה שמאחר והם לא קתולים אלא אוונגלים הוא מצטלב שונה. כאשר שמעו בבית הספר שהוא לא קתולי, גורש אבי מבית הספר, וסבי לימד אותו קרוא וכתוב.
עם תום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1919 עברה המשפחה לעיר דרמשטט (Darmstadt) בגרמניה. בדרמשטט הקים סבי מפעל לריהוט מרופד. סבי מאד הצליח בעסקיו, סבתי אדלה היתה עזר כנגדו בניהול הנושאים הכספיים והאדמיניסטרטיביים.
סבי הפך לאחד ממכובדי הקהילה היהודית בעיר, אך מאחר ומוצאו היה במזרח אירופה (אוסטיודן) לא יכול לבחור ולהבחר למוסדותיה. אנשי הקהילה החליטו לשנות את התקנון כך שסבי יוכל לבחור, אך ללא אפשרות להבחר. דבר זה הכעיס מאד את אבי, הוא אסר על סבי להשתתף בבחירות האלה. היחס המתנשא של יהדות גרמניה הותיקה ליהדות מזרח אירופה מאד פגעה בסבי, ולעיתים כאשר כעס על סבתי היה מזכיר לה את היחס הזה.
אבי סיים שם תיכון מסחרי והיה מאד פעיל בתנועת הנוער היהודית בלאו וייס (כחול לבן), ובשנת 1932 (אז איסר רנה איזדור מנדלבאום) עלה לארץ והתיישב בקיבוץ נען. בנען אבי הכיר את אמי, עדה לבית פריידוס, והם נשאו ברחובות 29/08/1934.
עם עליית הנאצים בשנת 1933 סבי מיד הרגיש שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה והחליט להגר לארץ בשנת 1934 בעקבות אבי. הוא מכר את עסקיו, השאיר את הבניינים כנכסים מניבים וקווה לחיות גם משכר הדירה. סבי סיפר לי כי כאשר בקהילה היהודית בדרמשטט שמעו על החלטתו לעלות לארץ אמרו: "מנדלבאום השתגע". בארץ הם התגוררו סבי וסבתי תחילה ברחובות, קרוב לנען.
בשנת 1935 (כמדומני) עברו הורי יחד עם סבי וסבתי לפרדס חנה לרחוב תל צבי הדרומית, ששמו היום רחוב ההדרים, ושהיה מאוכלס ברובו ע"י יהודים יוצאי גרמניה. החלקה שלהם השתרעה בין רחוב הבוטנים לרחוב ההדרים, הבית מוקם על הגבעה כאמור בצד של רחוב ההדרים. סבי בנה בית מאד מפואר לאותם הימים ולהורי נבנתה דירת שני חדרים כקומה שניה מעל ביתם.
סבי ואבי רכשו 40 דונם, נטעו פרדס והתקינו מסילות ברזל עם קרוניות לשינוע הפרי הקטוף לבית האריזה שהיה ממוקם על כביש 65 כיום (עם הרחבת הכביש, השטח הופקע והמבנה נהרס). בחלקה ליד הבית כ-4.5 דונם נטעו עצי פרי למיניהם, הוקמה רפת (אותה אני לא זוכר) ולולים.
כאשר עלה השלטון הנאצי שכר הדירה חדל להגיע ועם פרוץ מלחמת העולם השניה גם לא ניתן היה לייצא את פרי ההדר. לא רק שלא יכלו למכור את הפרי, אלא שכדי לשמור על המטעים נאלצו להמשיך לטפל בפרדס, לקטוף את הפרי ולקברו. המצב הכלכלי חייב את מכירת מסילת הברזל והקרוניות, גדיעת חלק מהברושים ששימשו כשוברי רוח להגנה על העצים ומכירתם, מכירת התכשיטים של סבתי, וכל דבר שאפשר קבלת הכנסה, כל זאת כדי לספק אמצעי קיום.
הבית המפואר פוצל לשתי דירות: דירה המורכבת מחדר והמטבח המקורי כאשר הוסף חדר רחצה קטן. יחידה זו הושכרה למשפחה. המטבח של סבתי עבר למרפסת שנסגרה עם חדר נוסף הושכר לדייר אשר חלק את השירותים עם סבי וסבתי. גם הורי נאלצו להשכיר אחד משני החדרים לאדם שעבד עם הצבא הבריטי באזור. פרדס חנה היתה מוקפת מחנות של הצבא הבריטי (מחנה 80 הקיים היום ומחנות 82, 81,83] אשר הפכו להיות מחנות לעולים.
כדי להתפרנס סבי סיפק לחקלאי פרדס חנה תערובת ללולים כאשר הוא מוביל את התערובת עם עגלה וחמור ובעצמו משמש כסבל להכנסת השקים למשקים השונים. שום עבודה לא היתה פסולה בעיניו. בנוסף, סבי וסבתי גידלו עופות ועבדו וטיפלו במטע ליד הבית.
סבי היה מוכשר וחרוץ, וכאמור שלט בשפות רבות: גרמנית, פולנית, אידיש, צרפתית, ספרדית, אנגלית באופן חלקי ובעברית הוא קרא והתפלל. מאחר והיה מוקף בדוברי גרמנית לא הפכה העברית לשפה מדוברת בפיו.
סבי גם היה צייר נפלא. הוא סיפר לי שכבעל מפעל לריהוט הוא השתדל להיות בחזית האופנה, לפיכך כאשר ראה אצל המתחרים רהיטים שנראו לו בעלי פוטנציאל שיווקי, היה מזמין כוס קפה בבית קפה סמוך והיה משרטט את הריהוט שמצא חן בעיניו, קיבל השראה שינה פרטים וייצר אחרים כדי להימנע מהעתקה, תוך פרק זמן קצר היה מציע למכירה את הריהוט החדש במחיר בר תחרות.
סבי היה אדם מיוחד, עד היום אני מזכיר אותו מדי פעם. הוא מעולם לא התלונן על גורלו. בכשרונותיו, בחכמת החיים שלו, ביוזמתו וחריצותו, כאשר נסיבות החיים "הפילו" אותו, תמיד מצא דרך לקום ולעמוד על רגליו.
עם קבלת השילומים מגרמניה בתחילת שנות החמישים, מצבם הכלכלי של סבי וסבתי השתפר משמעותית: הם קיבלו פיצויים נכבדים כנגד הנכסים הרבים אשר השאירו בגרמניה והופקעו ע"י המשטר הנאצי.
סבי נפטר בשנת 1979 בהיותו בן 102. סבתי נפטרה חצי שנה אחריו, בסוף ינואר 1980.
כתב: מיכה שקדי, ספטמבר 2020
קישור לאתר משפחתי חיצוני:
גלריית תמונות
מנדלבאום אדלה וזיגמונד אליעזר