גרשוּני לוי וחיה

סיפור המשפחה

לוי גרשוני נולד בקייב אוקראינה בשנת 1902. בשנת 1920 הוא הצטרף לקבוצה של 40 צעירים יהודים שהוברחו לארץ על-ידי התנועה הציונית, שארגנה קבוצות צעירים יהודיים כדי להעלות אותם לארץ ישראל לפני הגיוס לצבא הרוסי. הצעירים היהודיים היו מוברחים מרוסיה לפרס ומשם ברגל דרך עיראק, סוריה ולבנון למטולה שהיתה תחת שלטון המנדט הצרפתי. הקבוצה של לוי גרשוני נתפסה ע"י המשטרה הפרסית והושמה בכלא. לאחר שלושה חודשים הצליחה הקהילה היהודית בפרס לפדות את האסירים בשוחד למשטרה. הקבוצה הגיעה למטולה בשנת 1921, ומשם הבריחו אנשי מטולה וקיבוץ כפר-גלעדי את העולים דרך הגבול בין אזור המנדט הצרפתי לבריטי שהיה בראש-פינה.
לוי גרשוני השתקע בתל-אביב, עבד בבניית העיר. בחורף, בעונת קטיף התפוזים, עבד בבית האריזה בחדרה.
חיה גרשוני נולדה לבית אופנהנדין בשנת 1902 בעיירה דוד-גורודוק בבלרוס. בשנת 1920 במלחמת האזרחים ברוסיה הגיעו לעיירה חיילי צבא הצאר שנקראו "הלבנים", וערכו פוגרום ביהודי העיירה. הם פרצו לבית אופנהנדין, בזזו רכוש, ופצעו את הסבתא בחרב בראשה. הפורעים אספו את הסבא וארבעת בניו לחקירה ודרשו מהם למסור את שמות (המהפכנים) "האדומים" בעיירה. הסבא הזהיר את הילדים באמרו: "זכרו את עקדת יצחק". כאשר הפורעים לא הצליחו להוציא מידע, הודיעו שמוציאים אותם להורג בבית-הקברות היהודי. הפורעים הוציאו את הסבא וארבעת בניו מביתם כשהם יחפים בשלג והובילו אותם לבית-הקברות. הסבא חזר והזהיר את הילדים: "זכרו את עקדת יצחק". הפורעים שחררו את הסבא והילדים לאחר שלא הצליחו להוציא מהם את המידע. לאחר אותו אירוע הודיע הבן, יעקב אופנהנדין, שהוא לא מוכן להישאר בגולה ויעלה לארץ-ישראל. בתמיכת המשפחה הוא הגיע לארץ בשנת 1920, לחדרה, ועבד בחקלאות אצל האיכרים. המשפחה שלחה ליעקב כספים, בעזרתם הוא קנה מגרש בכרכור, ברחוב הגליל שכיום נקרא רחוב הנשיא. על המגרש נבנה בית מגורים ומאפיה צמודה.
יעקב אופנהנדין הגיש בקשות לשלטון המנדט להעלאת משפחתו לארץ, ועד שנת 1928 העלה את כל משפחתו לארץ.
אמי הגיעה לארץ בשנת 1926, המשפחה עסקה באפייה בחדרה. אמי הכירה את אבי אצל קרובים בתל-אביב, הם נישאו בשנת 1928 ועברו לגור בחדרה. המשפחה קלטה את אבי בעסקי המאפייה. בשנת 1929 המושבה פרדס-חנה התחילה להיבנות ע"י חברת פיק"א. אבי החל לספק לחם למתיישבים. הלחם היה מובל על-גבי חמור עם שני ארגזים משני צידיו למושבה. במשך השנים המושבה גדלה וחלוקת הלחם נעשתה ע"י עגלה רתומה לסוס. אבי הגיש בקשה לועד המושבה להתיישב בפרדס-חנה. ועד המושבה המליץ לחברת פיק"א להקצות לגרשוני מגרש לבניית בית ומאפייה צמודה. פיק"א אישרה את ההמלצה, המגרש הוקצה ברחוב הואדי שנקרא כיום רחוב רבי-עקיבא. המאפייה והבית נבנו בשנת 1933, המאפייה כללה מכונת לישה חשמלית ותנור לבני שמוט שהוסק בסולר. עבודת האפייה נעשתה בלילה, ביום חולק הלחם לבתים בפרדס-חנה. למחלק הלחם היתה עגלה מיוחדת עם ארגז גדול, משני צידי העגלה היה לוח מודעות של בעל בית-הקולנוע שבו פורסמה תוכנית הסרטים. למחלק הלחם היתה צפצפה עם פומית גומי כדי שהתושבים יוכלו להבחין בין מחלקי הקרח שהשתמשו במשרוקית לבין מחלק הלחם.
בשכונת מגד בפרדס-חנה גרו יוצאי גרמניה שהיו רגילים לשנת שעת הצהריים (השלף שטונדה). מחלק הלחם היה מגיע למגד בצהריים, על כל שער כניסה לחצר היה סל ובו פתק הזמנה ללחם ותשלום, או בקשה לרשום הקפה.
ברחוב הואדי היו רק שני בתים: בית גרשוני ובית אחות המושבה, חסיה מוגילבסקי. בית גרשוני היה פתוח כל היממה, כל נצרך ללחם היה יכול לבוא וקיבל את מבוקשו. בימי שישי היו מגיעות עקרות הבית לאפיית עוגות ולהכניס לתנור חמין לשבת. במטבח הבית היה מקרר חשמלי לאחסון שמרים לאפייה, במקרר היו תבניות קרח. הבאים בשעות היום החמות יכלו להכין להם שתייה קרה מקוביות קרח. במושבה היו פועלים שעבדו בפרדסים בשעות היום, בערב היו מגיעים לבית גרשוני לקניית לחם ולשמוע חדשות ברדיו. בשנת 1938 כנופיית ערבים תקפה את רחוב בתי פיק"א וההכשרה של קבוצת אבוקה שהיתה ממוקמת בצריפים בקצה רחוב הואדי. התינוקות מההכשרה שוכנו בבית גרשוני למספר חודשים. החצר של גרשוני היתה מוקפת גדר רשת, בחצר היה משק עזר, ארווה לסוסים, רפת עם שתי פרות, לול ושובך יונים, 60 עצי פרי שונים ניטעו בחצר. בגמר מלחמת העולם ה-2 בשנת 1945 המושבה גדלה, גרשוני הרחיב את מבנה המאפייה ובנה תנור שמוט שני. במושבה התחילו לסלול כבישים.
בשנת 1947 רכש גרשוני מכונית טנדר פרגו על-מנת לחלק לחם לאזורים מרוחקים. לאחר הכרזת המדינה באו"ם בשנת 1947 גייסה "ההגנה" את המכונית לשרת את המגינים באזור. בימי שישי היו מחזירים את המכונית לחלוקת לחם בשכונות המרוחקות.
בשנת 1948 עם קום המדינה פונה המחנה הצבאי הבריטי שהיה סמוך למושבה, המחנה הפך לבית עולים. המאפייה עבדה בשלוש משמרות וסיפקה לחם לבית העולים. בשנת 1951 התאחדו גרשוני והפועלים שלו לקואופרטיב אפייה בשם "גורן". הקואופרטיב קנה מגרש ברחוב "האורנים" ובנה מבנה תעשייתי גדול עם 4 תנורים. בשנת 1955 פרש גרשוני מהקואופרטיב וחידש את האפייה אצלו במאפייה למשך 7 שנים.
בשנת 1962 התאחדו שלוש המאפיות שהיו בפרדס-חנה לחברה בשם "מאפיות מאוחדות פרדס-חנה בע"מ", על-מנת להקים מאפייה תעשייתית שהזמן דרש. נקנו מכונות אפייה ותנור מכני. בשנות ה-70, בעידוד משרד המסחר והתעשייה, נקנה מגרש צמוד למאפיות המאוחדות. כל המאפיות באזור: כרכור, בנימינה, גבעת-עדה וזכרון-יעקב נקנו על-מנת להקים מפעל תעשייתי מתקדם לאפייה. המבנה הורחב, נקנה תנור רשת באורך 25 מטר, עם הפקה של 1,300 כיכרות לחם בשעה. המאפייה סיפקה לחם לפרדס-חנה, כרכור, בנימינה, גבעת-עדה, ישוביי חבל אלונה, זכרון-יעקב, קיבוץ מעגן-מיכאל וכל הישובים הקטנים באזור. המאפייה אפתה כ-200 טון קמח לחודש.
הזמנים השתנו, מאפייה תעשייתית היתה צריכה לאפות 800 טון לחודש כדי להתקיים. היה צורך לעבור לאזור תעשייה, לרכוש שטח אדמה גדול ולבנות מפעל חדש גם עבור העיר חדרה. שותפי המאפייה התקרבו לגיל פרישה, ההשקעה היתה גדולה מאוד. בשנת 1982 החליטה החברה להתפרק, הציוד נמכר למאפיית קיבוץ משמר-השרון שהיתה בשלבי פיתוח, העובדים נקלטו במאפיית משמר-השרון.
ראש המועצה בפרדס-חנה המליץ להרוס את המבנה התעשייתי שהיה ברחוב "האורנים" שהיה אזור מגורים. המבנה התעשייתי יכול היה לגרום למטרד לדורות. המועצה, כפיצוי, התחייבה לשנות את תוכנית המתאר של מגרשי המאפייה מתעשייה למגורים, לערוך פרצלציה למגרשים למגורים. בעלי המניות קיבלו את ההצעה.
מר לוי גרשוני ז"ל נפטר בשנת 1982, הסתיים מפעל האפייה של גרשוני בפרדס-חנה.
במאפיית גרשוני היו דלתות התנורים בעיצוב מיוחד, תוצרת צ'כוסלובקיה. דלת תנור נתרמה למוזיאון עין-שמר.

לוי גרשוני נולד בקייב אוקראינה בשנת 1902. בשנת 1920 הוא הצטרף לקבוצה של 40 צעירים יהודים שהוברחו לארץ על-ידי התנועה הציונית, שארגנ קבוצות צעירים יהודיים כדי להעלות אותם לארץ ישראל לפני הגיוס לצבא הרוסי. הצעירים היהודיים היו מוברחים מרוסיה לפרס ומשם ברגל דרך עיראק, סוריה ולבנון למטולה שהיתה תחת שלטון המנדט הצרפתי. הקבוצה של לוי גרשוני נתפסה ע"י המשטרה הפרסית והושמה בכלא. לאחר שלושה חודשים הצליחה הקהילה היהודית בפרס לפדות את האסירים בשוחד למשטרה. הקבוצה הגיעה למטולה בשנת 1921, ומשם הבריחו אנשי מטולה וקיבוץ כפר-גלעדי את העולים דרך הגבול בין אזור המנדט הצרפתי לבריטי שהיה בראש-פינה.
לוי גרשוני השתקע בתל-אביב, עבד בבניית העיר. בחורף, בעונת קטיף התפוזים, עבד בבית האריזה בחדרה.
חיה גרשוני נולדה לבית אופנהנדין בשנת 1902 בעיירה דוד-גורודוק בבלרוס. בשנת 1920 במלחמת האזרחים ברוסיה הגיעו לעיירה חיילי צבא הצאר שנקראו "הלבנים", וערכו פוגרום ביהודי העיירה. הם פרצו לבית אופנהנדין, בזזו רכוש, ופצעו את הסבתא בחרב בראשה. הפורעים אספו את הסבא וארבעת בניו לחקירה ודרשו מהם למסור את שמות (המהפכנים) "האדומים" בעיירה. הסבא הזהיר את הילדים באמרו: "זכרו את עקדת יצחק". כאשר הפורעים לא הצליחו להוציא מידע, הודיעו שמוציאים אותם להורג בבית-הקברות היהודי. הפורעים הוציאו את הסבא וארבעת בניו מביתם כשהם יחפים בשלג והובילו אותם לבית-הקברות. הסבא חזר והזהיר את הילדים: "זכרו את עקדת יצחק". הפורעים שחררו את הסבא והילדים לאחר שלא הצליחו להוציא מהם את המידע. לאחר אותו אירוע הודיע הבן, יעקב אופנהנדין, שהוא לא מוכן להישאר בגולה ויעלה לארץ-ישראל. בתמיכת המשפחה הוא הגיע לארץ בשנת 1920, לחדרה, ועבד בחקלאות אצל האיכרים. המשפחה שלחה ליעקב כספים, בעזרתם הוא קנה מגרש בכרכור, ברחוב הגליל שכיום נקרא רחוב הנשיא. על המגרש נבנה בית מגורים ומאפיה צמודה.
יעקב אופנהנדין הגיש בקשות לשלטון המנדט להעלאת משפחתו לארץ, ועד שנת 1928 העלה את כל משפחתו לארץ.
אמי הגיעה לארץ בשנת 1926, המשפחה עסקה באפייה בחדרה. אמי הכירה את אבי אצל קרובים בתל-אביב, הם נישאו בשנת 1928 ועברו לגור בחדרה. המשפחה קלטה את אבי בעסקי המאפייה. בשנת 1929 המושבה פרדס-חנה התחילה להיבנות ע"י חברת פיק"א. אבי החל לספק לחם למתיישבים. הלחם היה מובל על-גבי חמור עם שני ארגזים משני צידיו למושבה. במשך השנים המושבה גדלה וחלוקת הלחם נעשתה ע"י עגלה רתומה לסוס. אבי הגיש בקשה לועד המושבה להתיישב בפרדס-חנה. ועד המושבה המליץ לחברת פיק"א להקצות לגרשוני מגרש לבניית בית ומאפייה צמודה. פיק"א אישרה את ההמלצה, המגרש הוקצה ברחוב הואדי שנקרא כיום רחוב רבי-עקיבא. המאפייה והבית נבנו בשנת 1933, המאפייה כללה מכונת לישה חשמלית ותנור לבני שמוט שהוסק בסולר. עבודת האפייה נעשתה בלילה, ביום חולק הלחם לבתים בפרדס-חנה. למחלק הלחם היתה עגלה מיוחדת עם ארגז גדול, משני צידי העגלה היה לוח מודעות של בעל בית-הקולנוע שבו פורסמה תוכנית הסרטים. למחלק הלחם היתה צפצפה עם פומית גומי כדי שהתושבים יוכלו להבחין בין מחלקי הקרח שהשתמשו במשרוקית לבין מחלק הלחם.
בשכונת מגד בפרדס-חנה גרו יוצאי גרמניה שהיו רגילים לשנת שעת הצהריים (השלף שטונדה). מחלק הלחם היה מגיע למגד בצהריים, על כל שער כניסה לחצר היה סל ובו פתק הזמנה ללחם ותשלום, או בקשה לרשום הקפה.
ברחוב הואדי היו רק שני בתים: בית גרשוני ובית אחות המושבה, חסיה מוגילבסקי. בית גרשוני היה פתוח כל היממה, כל נצרך ללחם היה יכול לבוא וקיבל את מבוקשו. בימי שישי היו מגיעות עקרות הבית לאפיית עוגות ולהכניס לתנור חמין לשבת. במטבח הבית היה מקרר חשמלי לאחסון שמרים לאפייה, במקרר היו תבניות קרח. הבאים בשעות היום החמות יכלו להכין להם שתייה קרה מקוביות קרח. במושבה היו פועלים שעבדו בפרדסים בשעות היום, בערב היו מגיעים לבית גרשוני לקניית לחם ולשמוע חדשות ברדיו. בשנת 1938 כנופיית ערבים תקפה את רחוב בתי פיק"א וההכשרה של קבוצת אבוקה שהיתה ממוקמת בצריפים בקצה רחוב הואדי. התינוקות מההכשרה שוכנו בבית גרשוני למספר חודשים. החצר של גרשוני היתה מוקפת גדר רשת, בחצר היה משק עזר, ארווה לסוסים, רפת עם שתי פרות, לול ושובך יונים, 60 עצי פרי שונים ניטעו בחצר. בגמר מלחמת העולם ה-2 בשנת 1945 המושבה גדלה, גרשוני הרחיב את מבנה המאפייה ובנה תנור שמוט שני. במושבה התחילו לסלול כבישים.
בשנת 1947 רכש גרשוני מכונית טנדר פרגו על-מנת לחלק לחם לאזורים מרוחקים. לאחר הכרזת המדינה באו"ם בשנת 1947 גייסה "ההגנה" את המכונית לשרת את המגינים באזור. בימי שישי היו מחזירים את המכונית לחלוקת לחם בשכונות המרוחקות.
בשנת 1948 עם קום המדינה פונה המחנה הצבאי הבריטי שהיה סמוך למושבה, המחנה הפך לבית עולים. המאפייה עבדה בשלוש משמרות וסיפקה לחם לבית העולים. בשנת 1951 התאחדו גרשוני והפועלים שלו לקואופרטיב אפייה בשם "גורן". הקואופרטיב קנה מגרש ברחוב "האורנים" ובנה מבנה תעשייתי גדול עם 4 תנורים. בשנת 1955 פרש גרשוני מהקואופרטיב וחידש את האפייה אצלו במאפייה למשך 7 שנים.
בשנת 1962 התאחדו שלוש המאפיות שהיו בפרדס-חנה לחברה בשם "מאפיות מאוחדות פרדס-חנה בע"מ", על-מנת להקים מאפייה תעשייתית שהזמן דרש. נקנו מכונות אפייה ותנור מכני. בשנות ה-70, בעידוד משרד המסחר והתעשייה, נקנה מגרש צמוד למאפיות המאוחדות. כל המאפיות באזור: כרכור, בנימינה, גבעת-עדה וזכרון-יעקב נקנו על-מנת להקים מפעל תעשייתי מתקדם לאפייה. המבנה הורחב, נקנה תנור רשת באורך 25 מטר, עם הפקה של 1,300 כיכרות לחם בשעה. המאפייה סיפקה לחם לפרדס-חנה, כרכור, בנימינה, גבעת-עדה, ישוביי חבל אלונה, זכרון-יעקב, קיבוץ מעגן-מיכאל וכל הישובים הקטנים באזור. המאפייה אפתה כ-200 טון קמח לחודש.
הזמנים השתנו, מאפייה תעשייתית היתה צריכה לאפות 800 טון לחודש כדי להתקיים. היה צורך לעבור לאזור תעשייה, לרכוש שטח אדמה גדול ולבנות מפעל חדש גם עבור העיר חדרה. שותפי המאפייה התקרבו לגיל פרישה, ההשקעה היתה גדולה מאוד. בשנת 1982 החליטה החברה להתפרק, הציוד נמכר למאפיית קיבוץ משמר-השרון שהיתה בשלבי פיתוח, העובדים נקלטו במאפיית משמר-השרון.
ראש המועצה בפרדס-חנה המליץ להרוס את המבנה התעשייתי שהיה ברחוב "האורנים" שהיה אזור מגורים. המבנה התעשייתי יכול היה לגרום למטרד לדורות. המועצה, כפיצוי, התחייבה לשנות את תוכנית המתאר של מגרשי המאפייה מתעשייה למגורים, לערוך פרצלציה למגרשים למגורים. בעלי המניות קיבלו את ההצעה.
מר לוי גרשוני ז"ל נפטר בשנת 1982, הסתיים מפעל האפייה של גרשוני בפרדס-חנה.
במאפיית גרשוני היו דלתות התנורים בעיצוב מיוחד, תוצרת צ'כוסלובקיה. דלת תנור נתרמה למוזיאון עין-שמר.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  גרשוני
• 
  מנדלי עם עגלת הלחם