חיפוש משפחות

חדשות אחרונות

החקלאי – חדר האוכל

משחר ימיו של בית הספר והפנימיה שבמרכזו, ככב חדר האוכל כמרכז חיים שאין לערער עליו. כי מה צריכים נערים בגיל ההתבגרות יותר מאוכל?
חדר האוכל שימש את התלמידים שגרו בפנימיה. ובלשון המקום: הפנימיונים. כאן הם אכלו ארוחת בוקר, ארוחת צהרים, וארוחת ערב.  ליד חדר האוכל היה מוצב הפעמון. ה-פעמון. צינור ברזל, שעליו מכים במוט ברזל. "על פי הקצב והמנגינה של צלצול הפעמון ידעו כולם מיהו המדריך האחראי על חדר האוכל באותו יום", מספרת לנו אורה אנגל (2015).
עם השמע הצלצול המיוחל פסק באחת כל עיסוק, והחלה נהירה מהירה מהחדרים ומהכיתות, והתקבצות סביב הדלת מחוץ למוסד התרבות שכולם הגיעו אליו תמיד בשמחה.
כמו בכל שאר ענייני בית הספר, גם הארוחות נוהלו על-ידי התלמידים, והצטיינו בסדר מעמדי ברור וקבוע. ראשונים נכנסו הבוגרים והתארגנו אחר כבוד סביב שולחנותיהם הקבועים. הם גם הורשו "לנשנש" לפני כניסת כל השאר – פריבילגיה שאין לה שיעור.
אחריהם נכנסו כל שאר התלמידים בשקט מוחלט, ותפסו את מקומותיהם, כשבראש כל שולחן יושב תלמיד בוגר – ראש השולחן – האחראי על הסדר, המשמעת וחלוקת האוכל. ראש השולחן היה אחראי גם על תורנות פינוי הכלים מהשולחנות – תפקיד שאיש לא רצה בו, והיה שמור למי שהפר את הדממה בשעת הארוחה, או עשה "עבירה" אחרת מסוג זה.
האוכל מעולם לא הספיק לפיות הרעבים של בני התשחורת, וכך הלכו והתפתחו במשך השנים אינספור דרכים להגדיל כמויות ולהשביע פיות רעבים. החל ב"פריצות" למטבח, גניבת פירות מכל העצים באיזור, גניבת ממתקים, "החלפות" כפויות עם הכריכים הטעימים והמגוונים שהביאו החיצוניים מהבית, ועד התחנפות שיטתית לטבחיות וחיזור אחרי עוזרותיהן.
אבל חדר האוכל זה ערב שבת, זה מסיבות בחגים, זה המקום שגם החיצוניים (התלמידים תושבי הסביבה) רצו להיות בו, ולאו דווקא בגלל האוכל. בערבי שבתות וחגים הפך חדר האוכל את פניו, והיה למוסד תרבותי באמת. מפות צחורות, אוכל משודרג, חולצות לבנות, קידוש ושירה אדירה המרחיבה את הלב. קבלת שבת היתה עוגן תרבותי חשוב, שאליו התכוננה ועדת התרבות במשך השבוע, ורשמיה הולכים עם הבוגרים בכל דרכיהם, עד כדי כך שהיו חוזרים לבקר בקבלת שבת בבית הספר בזמן חופשותיהם מהצבא.
בערב שבת הכניסה לחדר האוכל הותרה רק בחולצה לבנה, נקיה ומכופתרת. כמו בכל פנימיה, גם כאן היתה מכבסה, וממנה קיבלו את הבגדים נקיים ומגוהצים. ובכן – חולצה לבנה – חובה! כפה על הראש – ודאי חובה. מכנסיים ארוכים נקיים – חובה. נעליים – חובה. רק כך מותר להכנס לחדר האוכל לארוחת שבת.
ולא היה אפילו תלמיד אחד שרצה לוותר על קבלת השבת בחדר האוכל.
"בית הספר היה קהילת נוער. ערבי הששי והנשפים בחגים – חנוכה ופורים – היו יצירות מיוחדות במינן. האירועים נעשו על ידי התלמידים עם מעט מאד התערבות של מורים, אולי רק רן דוד שהיה מדריך. היה תמיד עיתון היתולי. אליהו הכהן היה מהכותבים. עוזי נדיבי היה כותב יומן היתולי שכולם חיכו עד מאוחר בלילה לריקודים סוחפים במיוחד ושירה. ריקודי ההורה, "המתבן של מזרע עולה באש". היתה לנו להקת ריקודים. באחד הנשפים היינו צריכים תלבושת, הלכנו לגן שמואל וביקשנו מצ'סקה שתלווה לנו תלבושת, והם נתנו לנו."
במחזור ט"ו למד אליהו הכהן, שבא מבית קצת יותר מסורתי, ובכל ערב ששי היה מנחה מעין קבלת שבת. התלמידים, יושבים לאורך שולחנות ארוכים ועליהם צלחות וסכום, כוסות, קנקני שתיה וקערות "כלבויניק", עורכים קידוש בהנחיית החניך התורן. בראש כל שולחן בחדר האוכל יש תלמיד בוגר או מדריך. לאחר הקידוש אוכלים, ואחר כך – מסכת השבת. גדי עירוני, בוגר מחזור כ"ג, מספר לנו: "הייתי יו"ר ועדת תרבות. למעשה – אמרגן, שבכל יום ששי תהיה תכנית איכותית ומצליחה. ערב ששי היתה קבלת שבת, קידוש וזמירות. אברהם דוד (מדריך מיתולוגי ואהוב) היה מנהל את זה."
"בנשפים של חנוכה ופורים היו באים מהצבא הבוגרים, ומשתתפים איתנו, וזו היתה משאת ליבנו. אני הייתי ב'גולני', וכשהייתי בטירונות היה פעולת נוקייב. רציתי להגיע לנשף פורים שהיה באותו זמן, אבל היינו מרותקים ולא נתנו לצאת, ואני זוכר את ההחמצה הזו עד היום."
חדר האוכל הוא מבנה עשוי בטון, הכולל שני חדרי מחסן לצרכי אוכל – 20 מ"ר, חדר מועדון – 60 מ"ר, ושני חללים המשמשים כחדר אוכל, האחד 180 מ"ר והאחר 60 מ"ר.