ביום כיפור הקדוש, עד כדי כך קדוש היה, שאבי אמין (בנימין) ז"ל היה מפסיק ביום הזה לעשן. בסוף הסעודה המפסקת של יום הכיפורים, היה מעשן סיגריה אחרונה ושותה כוס תה שהגישה לו אותה אמי ז"ל. לוקח בידו סידור שהביא עימו מכורדיסטאן הפרסית מהעיר סננדג'[1], ועושה פעמיו לבית הכנסת של יוצאי כורדיסטאן 'נצח ישראל', לתפילת כל נדרי. בילדותי הייתי הולך עימו לתפילה, לבוש חולצה לבנה שקנה לי בראש השנה. אז קנו לנו פעמיים בשנה בגדים חדשים: בראש השנה של תשרי, ובראש השנה של ניסן.
בחזרה מבית הכנסת, כילד זכור לי שהייתי רואה מלאכים, ועוד מתווכח עם הילדים בשכונה שראיתי מלאכים לבנים שנראו כמו ציפורים גדולות, עם כנפיים לבנות, יורדים על עץ השסק שבחצר בתינו. ליד אותו עץ שסק, בחצר של סלימה ז"ל, השכנה מבגדד, היה עץ גויאבות. כידוע בתשרי הגויאבות מבשילות ובכיפורים מפיצות ריח משגע, שאתה לא יכול לעמוד בפניו ביום צום. בדרך לבית הכנסת היו עוד כמה תחנות של גויאבות אצל השכנה הרטה ז"ל שבאה מברלין, וגם אצל בינהיים, ובמעלה הדרך בבית של יעקב מגיני ז"ל, החזן של בית הכנסת הכורדי. ויש כאלה שלא עמדו בפיתוי.
אבל בעיקר רציתי לספר לכם על הבירייאמבר. זהו מאכל כורדי של יום הכיפורים. המאכל הזה מיוחד במינו, וטעמו קדוש כטעם יום הכיפורים. בחצרנו היה עץ חבושים, וגם החבוש נותן את פריו בתשרי. ריחו אינו חזק כריח הגויאבה כאשר הוא על העץ. זה פרי קשה גם כשהוא בשל. ממנו מכינים את הבירייאמבר. אליו מוסיפים בשר. אמי ז"ל היתה מכינה אותו לארוחה המפסקת של יום הכיפורים, כנראה מהחבושים שגדלו בחצר. תערובות של חבושים ובשר ותבלינים. כבר בערב יום הכיפורים היתה מניחה את התבשיל בסיר על פתילייה על אש קטנה במחסן, ולא שכחה לנעול את הדלת. כך מערב יום הכיפורים עד מוצאי החג עמד הסיר על הפתיליה והתבשלו הבשר והחבושים. גדולתו של החבוש נגלית בזמן בישולו, אז הוא מפיץ ריח משכר. הריח היה עולה מחלון המחסן לחצר, ריח אלוהי שזכור לי עד היום הזה. במוצאי החג בשבירת הצום, היינו אוכלים את הבירייאמבר. טעמו היה מיוחד, טעם של פעם בשנה. אם זכית וקבלת קצת יותר בשר, זה בטח היה סימן 'שלא אכלת גויאבות ביום הזה'. לאחר מכן אבי היה יוצא ומתחיל לבנות סוכה. וסבתא שלי קואקו ז"ל,שגרה איתנו כל חייה (זו לא המצאה רוסית) הייתה יושבת על יד עץ הדקל ומדליקה נרגילה.
האם הביריאמבר הובא לארץ מכורדיסטאן? כמה שנים המאכל הזה קיים? למה הוא נעלם?. האם שם בגולה ביום הכיפורים הריח שלו היה עולה בשכונה היהודית (מחלה) שבעיר סננדג' כמו מהמחסן בכרכור, ואם כן כמה שנים? מה ההיסטוריה שלו, ומה המתכון המקורי? אין לי כבר את מי לשאול.
נ.ב – עוד שאלה: למה אני כבר לא רואה מלאכים?
נכתב לזכרה של אמי, טורן בת עזיז וחורשית ז"ל, שדאגה כל יום כיפורים להכין לנו בירייאמבר לשבירת הצום.
כתב: יובל שאול, יום הכיפורים תשפ"א – ספטמבר 2020
[1] – סננדג' (בפרסית: سنندج; בכורדית: سنه) היא בירת מחוז כורדסתאן שבצפון-מערב איראן. רוב תושבי העיר הם כורדים והעיר מהווה מרכז תרבותי לאוכלוסייה הכורדית. {בית הראשונים – מתוך ויקיפדיה, ערך: סננדג', 29/9/2020}