אמי לואיזה (ליזל) קלקשטיין (Kalkstein) נולדה ב 1917 בוופרטל-אֶלבֶּרפֶלד (Wuppertal-Elberfeld) שבגרמניה להוריה חיה-פייגה (לבית לאופר) ואברהם (היא פליטה מפולניה והוא מרוסיה) היא הייתה הצעירה משלושת ילדיהם, רגינה (רחל) הייתה הבכורה ויעקב האמצעי. להורים הייתה חנות לבגדי גברים. אברהם נפטר ממחלה ב 1935 ונקבר בבית הקברות היהודי בוופרטל. אני (אברי) קרוי על שמו. עם עליית הנאצים לשלטון סולקה ליזל מבית הספר. כמו בני נוער יהודים רבים הייתה ליזל פעילה בתנועת הֶחָלוּץ שהייתה תנועה ציונית עולמית של צעירים יהודים שהתארגנו למטרות עלייה לארץ ישראל. בשל הפסקת לימודיה הפכה פעילותה בתנועה לעיסוקה המרכזי בעקר בכל הקשור להכנת בני נוער לעליה.
אבי, גינטר היילברון (Heilbrunn), נולד ב 1919 באֶסֶן (Essen) שבגרמניה להוריו, ברטה (לבית קאהַן) וסלומון, שניהלו חנות בדים. אחותו היחידה, מַרגה, הייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים. גם הוא סולק מבית הספר ובגיל 16 נשלח מטעם "מכבי הצעיר" עם קבוצה של נערים ונערות יהודים להכשרה חקלאית בחווה שבכפר Westerbeck ("קיבוץ Westerbeck") במרכז גרמניה.
ליזל וגינטר הכירו ב 1938 בגרמניה באחד המפגשים של פעילי התנועה הציונית, והתאהבו.
בסוף 1938, אחרי ליל הבדולח[1] עזבו ליזל וגינטר את גרמניה ברכבת בדרכם להולנד. באמסטרדם הם פנו למשרדי התנועה הציונית, שם הוטל עליהם להיות מלווים של ילדים יהודים אותם שלחה התנועה לאנגליה במטרה לפזרם בין משפחות יהודיות עד שהעניינים בגרמניה יתבהרו (ה- kinder transport). ילדים אלו באו בעקר מגרמניה והתקבצו בהולנד לאחר שהגיעו ברכבת ממקומות שונים. בתוקף היותם מלווים של אותן קבוצות ילדים קיבלו גם ליזל וגינטר אשרות כניסה לאנגליה. הילדים ומלוויהם רוכזו במספר אתרים שארגנה ההסתדרות הציונית באנגליה. ליזל וגינטר הגיעו עם קבוצותיהם לטירה בוויילס ששמה Gwrych Castle שהושכרה לתנועה הציונית. ליזל נשארה שם כמעט שנתיים, עד שכל הילדים פוזרו לבתי המשפחות המאמצות. גינטר התקבל לעבודה כפועל חקלאי (רפתן) בחוות בדרום אנגליה, הודות לתקופת ההכשרה בגרמניה ובשל המחסור בפועלים חקלאים מיומנים, היות שצעירים אנגלים רבים גויסו לצבא.
ליזל וגינטר נִשאו ב 5 בדצמבר 1940 ב Gwrych Castle בויילס. בשנים שלאחר החתונה התגוררו במספר חוות חקלאיות לא רחוק מלונדון שם עבד גינטר כרפתן. הוא מצא עבודה בקלות. ליזל המשיכה להיות פעילה בתנועה הציונית ושהתה הרבה בלונדון.
אמי ואבי עלו באופן לגאלי לפלשתינה בספטמבר 1945 באניית נוסעים שיצאה מנמל Southampton שבדרום אנגליה. הם נקלטו בקיבוץ מעיין צבי שליד זכרון יעקב, שחבריו היו יוצאי תנועות נוער ציוניות בגרמניה ואנגליה. בהגיעם לחופי ארץ הקודש היה כפי שכבר הזכרתי, שמה ליזל (לואיזה) היילברון ושמו גינטר היילברון (שמו היהודי שמעולם לא עשה בו שימוש היה קוֹפֶּל) . לה היה קל, היא הפכה מיד לאלישבע וכונתה כבעבר ליס. לגביו המצב היה מורכב יותר. החברים בקיבוץ המליצו שעם שם כמו גינטר היילברון עדיף שלא יסתובב "בר בשטח". כינויו של אבי בהכשרה בגרמניה, שנגזר ישירות משם משפחתו, היה הַיי. החברים ידעו לספר שבעדה התימנית יש אנשים ששמם הפרטי הוא חי. זה מצא חן בעיניו וזמן קצר לאחר עלייתם הוא שינה את שמו לחי היילברון. כשנולדתי ניתן לי השם אברהם, כאמור – על שם סבי, אברהם קלקשטיין, אבי אמי, אך הורי הבינו שזה משא כבד על עולל בן יומו, וקראו לי תמיד אברי, אם כי אין זה שם רשמי.
אבי לא אהב את חיי השיתוף בקיבוץ ואת חוסר ההתחשבות והזלזול ברכוש המשותף. כשנולדתי בחיפה בבית חולים אלישע במאי 1947 היו הורי עדיין חברי קיבוץ מעין צבי, אך החלו לחפש מקום מגורים בסביבה. הם נהגו לספר שכאשר הגיעו לפרדס חנה, דרך שדרת עצי התמר והגרווילאה הארוכה לאורך הכניסה מכיוון בנימינה, התרשמו ואהבו אותה והחליטו שכאן יגורו. כך, באוגוסט 1947 עברנו לפרדס חנה, לחדר שכור בביתה בן שתי הקומות של משפחת הרבורגר בתל צבי[2]. תל צבי היתה שכונה של יקים, שהוקמה בתחילת שנות ה 30 והייתה למעשה רחוב אחד של בתים פרטיים שכל אחד עמד על שטח של 5 דונם (מאוחר יותר ניתן השם רחוב הבוטנים). גרנו שם למעלה משנתיים והפכנו לחלק מהמשפחה. למקס ורות הרבורגר היו שני ילדים: אסתר (כיום אסתר גלוסקינוס) שהייתה בת 8; ואפרים שהיה בן 6 כשהגענו. אני הייתי בן טיפוחיהם והם אהבו אותי והתייחסו אלי כאח-מחמד. הבית נבנה ע"י הוריו של מקס והם התגוררו בקומה העליונה. בקומה התחתונה גרו רות ומקס והילדים וכן אימה של רות, בֶּטי קֶלֶר (אוֹמָה בטי), שאני כילד אימצתי בתור סבתא גם שנים רבות אחרי שכבר לא גרנו שם. השפה המדוברת במתחם הייתה כמובן גרמנית. הזקנים מעולם לא למדו עברית. הקשרים הקרובים עם משפחת הרבורגר נמשכו שנים רבות וזה היה עבורי ביתי השני.
אבי התחיל לעבוד בהתאחדות מגדלי בקר (המ"ב) באוגוסט 1947 בזכות ידיעת האנגלית וניסיונו בעבודה חקלאית בארץ ובחו"ל. תלוש המשכורת הראשון שלו הוא מ 2 בספטמבר 1947. לאחר הכרזת העצמאות והקמת המדינה גויס לצה"ל ושירת בחטיבת אלכסנדרוני, שהוצבה ב"משולש" בגזרת הכפרים ג'ת ובקה אל גרבייה. איני יודע אם שרת תקופה ממושכת רצופה, אולם בעקבות בקשת המ"ב שוחרר מסיבות משקיות במאי 1949. הוא יצא לגמלאות מהמ"ב בגיל 65. הוא אהב מאד את עבודתו, ראה בה סוג של שליחות וזכה להרבה מחמאות על תרומתו להקמת משק הבקר לחלב בישראל.
בשנת 1950, למעלה משלוש שנים לאחר שעזבו את הקיבוץ הגיע חי לקיבוץ בארי שבדרום במסגרת עבודתו כמדריך למיכון חליבה בהתאחדות מגדלי בקר. בבארי פגש את מרכז הרפת, היֶקֶה ששמו היה אברהם הַבְרוֹןֹֹ. אותו אברהם סיפר לו שהוא עיברת את שמו שהיה קודם לכן היילברון. אבי שאל את אברהם הַבְרוֹןֹֹ אם אכפת לו שגם הוא יאמץ את שם המשפחה הברון שמאד מוצא חן בעיניו וכמובן ייתן את הקרדיט המלא למקור. אברהם הַבְרוֹןֹֹ לא רק שלא התנגד, הוא שמח. בתחילת 1951 שינו חי ואלישבע את שם משפחתם להַבְרוֹןֹֹ.
כשהייתי בן שנתיים חליתי בפוליו (שיתוק ילדים) ולא יכולתי להניע את עפעפי העיניים שלי במשך חודש ימים. הייתה אז מגפת פוליו בארץ וילדים רבים נפגעו ונותרו נכים. הרופא שלנו, ד"ר ווייל[3], טיפל בי והרגיע את הורי שהמחלה תחלוף, כמו שאכן היה.
ב 1950 עברנו לבית קטן בחצרה של משפחת פוטשניק (ירחמיאל וגרוניה) שבתל צבי. היה זה בית עם גג רעפים ובו חדר אחד, שירותים ומטבח המיטה שלי הייתה במטבח ושולחן האוכל היה בסלון. מבית זה נותר לי אחד הזיכרונות הראשונים: בפברואר 1950 ירד בכל הארץ שלג כבד ואני זוכר את אבי עולה לגג הרעפים ומפנה את השלג עם את חפירה. ב 1953 קבלו הורי פיצויים מגרמניה ובכסף השתמשו לבנית ביתנו בשכונת נווה אשר בו גדלתי עד סיום השירות בצבא
.
בגיל שלוש הלכתי לגנון "חסיה גרוסמן", ובגיל 4 ל"גן-ברכה" שקיים עד היום בשכונת נוה אשר. בפרדס חנה היה בית ספר יסודי אחד ("עממי") במרכז המושבה. אני זוכר שבכיתי ביום הראשון של כתה א' כשהמורה לאה תמרי קבלה את פנינו ב"שלום כתה א'". בכל זאת קבלתי מאמי קרטיב לימון בדרך חזרה הביתה. בית הספר היה במרחק של 3 קילומטרים מהבית והלכנו יחד ברגל, ילדי השכונה, הלוך וחזור בכל עונות השנה עד שבכתה ה' קבלתי אופניים. בכתה ז' עברתי לבית הספר החקלאי בפרדס חנה שהיה שייך להתאחדות האיכרים והיה מוסד חינוכי עם פנימייה. אנחנו ילדי פרדס-חנה היינו "חיצונים" ולא גרנו בבית הספר. למדתי שם ארבע שנים ואני זוכר את בית הספר כחוויה מעצבת בעיקר בשל חיי החברה שבו, העבודה בחקלאות (למדנו 4 ימים ועבדנו יומיים) והמורים הטובים ברובם שהיו שם. רוב שעות היום הייתי בבית הספר, יצאתי באופניים בשבע בבוקר וחזרתי שמח בשבע בערב.
כשהלכתי לגנון התחילה אמי לעבוד במחלקת הרווחה של המועצה המקומית פרדס חנה מה שנקרא אז "עזרה סוציאלית". בהמשך הייתה מזכירת בית הספר "עממי" ואחר כך עברה להיות מזכירת בית הספר התיכון החקלאי, משרה ממנה יצאה לגמלאות בגיל 60. כל העבודות הללו לא היו במשרה מלאה כך שגם אם הייתי "ילד מפתח" זה היה לפרק זמן קצר.את בר המצווה שלי חגגנו על מרפסת ביתנו בפרדס חנה עם חברים של הורי. היו בסה"כ 30 אורחים וחלק מהתכנית, כראוי למשפחה יקית, היו קטעי נגינה אותם ניגנו אבי בפסנתר ואני בצ'לו. לא עליתי לתורה כי אבי נתן לי להבין שהעניין אינו לרוחו. באותן שנים לא היה מקובל לא לעלות לתורה אבל לא הרגשתי "לא בסדר" עם זה. במקום חגיגת בר מצווה החליטו הורי לתרום כסף לאיגוד הישראלי לנפגעי שיתוק ילדים. קבלתי מהם "תעודת נדיבות" ששנים רבות הייתה מונחת תחת זכוכית שולחן הכתיבה שלי. אני מניח שהעובדה שבגיל שנתיים החלמתי ממחלת הפוליו הניעה את הורי לעשות צעד זה. בנוסף, הם תמיד הסתייגו מחגיגות גדולות וזו הייתה דרך אלגנטית לצאת מהעניין.
בסוף כתה י' החלטתי, בעידוד רב מצד הורי, לעבור לבית הספר התיכון בחדרה. הייתי תלמיד טוב ורציתי ללמוד מתמטיקה ופיזיקה ב"מגמה ריאלית". ב"חקלאי" עשו בגרות מצומצמת יותר במקצועות אלו. אמי הייתה מזכירת בית הספר שהיה קטן – היו בסה"כ 8 כיתות כולן במבנה אחד. ראיתי אותה מספר פעמים ביום, אבל זה לא ממש הפריע לשנינו. עם זאת, השתמשתי בתירוץ של "לא להיות כל היום תחת כנפיה של אמא" כששאלו אותי מדוע החלטתי לעבור בית ספר. בית הספר התיכון בחדרה בו למדתי בכיתות י"א ו-י"ב היה בתקופתי ולשיפוטי בית ספר אַנֶמי, נטול שאר רוח, שכל עניינו היה להגיש לבגרות.
הרחוב בו גרנו (לימים רחוב עמל) במזרח המושבה פרדס חנה גבל בשטחי פרדסים שהגיעו עד לכביש עפולה-חדרה (כביש 65 היום), קיבוץ גן-שמואל ופאתי חדרה. פרדסים "אינסופיים" אלו והווילות שבנו הפרדסנים הראשונים בתוכם בשנות השלושים (בית קאופמן ובית שליט ואחרים שננטשו במלחמת העצמאות) היו מחוזות ילדותי. חברי ואני שוטטנו בהם בכל עונות השנה, בימים ובלילות. הכרנו כל שביל, באר מים, בריכת השקיה ובית אריזה. הפרדסנים התניידו בעגלות רתומות לחמור ואנחנו הכרנו את כולם ותפסנו אתם "טרמפ". אחת מבריכות ההשקיה של הפרדסים הייתה בשכונת מגד, והיא שימשה בקיץ כבריכת שחיה. בה למדתי לשחות ובמשך השנים בילינו בה כל קיץ. היינו הולכים לבריכה ברגלים יחפות דרך הפרדסים וקופצים מצל אל צל כדי להימנע מלדרוך בחול החם. כשלא היה צל, השתמשנו בשיטה שונה: היינו משתינים ודורכים על החול הרטוב. כמו בכל מקום הייתה לנו בשכונה "קבוצה" שנקראה איילת השחר ובלילות היינו משחקים "כיבוש ארמון" ועושים קומזיצים ממש כמו בשירו של חיים גורי "פנס בודד" שכה מדבר אל לבי.
לביתנו בעל הגג השטוח (כל הבתים בשכונה היו כאלה) היה סלון שהיה גם חדר ההורים, חדר שינה שהיה החדר שלי, מטבח יחסית גדול, הול (מבואה), מקלחת ושירותים (נפרדים) ומרפסת אליה אפשר היה לצאת מהסלון ומהמטבח. בסלון/חדר ההורים הוצבו שתי מיטות בניצב כמו האות ר. מעולם לא הותקן מזגן בבית ובחורף השתמשנו כמו כולם בתנור נפט יחיד. כשבאו אורחים (לעיתים די תכופות) נתנו להם את חדרי ואני עברתי להול שם עמדה מיטת ארון ששמשה גם לאחסון נעלים. החצר הגדולה הייתה מוקפת בגדר חיה וגידלנו בה עצי פרי, הדרים, תפוחים, שזיפים, אבוקדו, גואיבה, פיג'ויה וגפנים. הייתה גם חורשת אורנים קטנה וגינת פרחים אותה טפחה אימי. מגיל צעיר הייתי אחראי על הטיפול בעצי הפרי – להשקות, לגזום, לעשב ולרסס. בבית זה, בלא כל שינוי, גרו הורי עד שב 1972 נולדה נכדתם הבכורה אפרת. באותה שנה הם הוסיפו חדר כך שבביקורינו יהיה לנו נוח (גם שם לא הותקן מזגן). הורי התגוררו בבית זה 26 שנים עד למותה של אמי בשנת 1980. היו להם האמצעים להרחיב את הבית אבל הם העדיפו לנסוע לחו"ל ואכן עשו זאת כל שנה יותר מפעם אחת. אחרי מות אמי עבר אבי לרחובות. הוא גר כשנה בדירה שכורה, וב 1981 מכר את הבית בפרדס חנה ועבר לרחובות כדי להיות קרוב אלי ומשפחתי. הוא נפטר ב 1988.
עם מספר קטן מאד של חברי ילדות שמרתי על קשר: שכני מהבית הקרוב אריק רז (רוזנמן) שהתחתן עם מרגלית בנדק אף היא מפרדס חנה, זכי פיינבלט שגר אף הוא ברחוב עמל ושאתו למדתי מהגנון עד כתה י' באותה כתה ומוקי שגיא (מרקן, מחנות הנעלים) שאתה למדתי לנגן בחלילית ואחר כך למדנו יחד ב"חקלאי". היא הייתה הילדה היפה של הכתה, וכמו בנים רבים גם אני אהבתי אותה אך ללא "הצלחה".
נכתב ע"י אברי, בנם של אלישבע וחי, רחובות, מרץ 2019
[1] 9-10 בנובמבר 1938 (בית הראשונים)
[2] בתולדות פרדס-חנה ישנן שתי שכונות שקרויות "תל צבי". תל צבי שאליה מתייחס אברי היא תל צבי הדרומית. שם הרחוב שבו עמד ביתה של משפחת הרבורגר הוא: רח' הבטנים. (בית הראשונים)
[3] ששימש גם ראש הוועד שנים רבות (בית הראשונים)